יום חמישי, 10:20, ליד הבית שלה.. עדיין מהרהר מה אני עושה כאן. ולמה הגעתי אליה? נחמה? כתף מוכרת? לא ברור..
מתחת לביתה של האקסית המיתולוגית.
היא ירדה, יפה יותר מאי פעם. גופיה אלגנטית שחורה, איפור עדין, חיוך מהמם ועיניים עם להבות שלא נכבות לעולם. כן זאת היא, היחידה שבאמת אהבתי - היחידה שמימשתי איתה משהו.
למה היא מולי? שאלה מצויינת..
גם לה היה קשר רומנטי לא ממש מוצלח, ואני אחרי הכאפה של ליהיא הייתי חייב אדם מוכר שיקשיב לי בלי לשפוט. פשוט יקשיב. ואין מושלמת ממנה לתפקיד הזה.
בחרנו ללכת לאכול סושי ברמת החייל.
אני לא חובב סושי, מצד שני לא רציתי להצתטייר מפגר בסושי בר אז ישבתי יום וחצי על האינטרנט ולמדתי מה זה ווסאבי, מה זה טמפורה, מאקי, סושימי וקונוס.. יופי לי. לפחות הבנתי מה זה כל דבר.
בסושי בר הפגנתי מיומנות שהפתיעה אותה מאד.. הייתי שמח על הניצחון הקטן שלי (מעולם לא הייתי בסושי בר לפני כן.. מה לעשות).
בין ביס אחד למשניהו גוללתי את סיפורה של ליהיא, היא הקשיבה בתשומת לב.. אמרה מה דעתה, היא גם הביעה את מורת רוחה על החבר שלי - שלא טרח ליידע אותי בפרט שכזה "עם חברים כאלה אתה לא צריך אויבים".. - זה משהו שלא חשבתי עליו האמת.
בדרך חזרה הפתעתי אותה, הבאתי לה שקית מלאה בגומי מתוק.. בדיוק כמו שהיא אוהבת: חביתה, דובדבן וכמובן בקבוקי קולה קטנים.
בדרך חזרה היא הניחה עליי את היד, על הכתף.. היא מעולם לא עשתה זאת. ואז נקשה על ראשי ושאלה: "מה הראש שלך חושב הא?".. הייתי קצת נבוך ולא ממש הגבתי.
זהו, הגענו אליה הביתה.. נשיקה קטנה על הלחי וחיבוק: "אני יכולה להירדם עליך לנצח".
חזרתי על דבריה.
הבטחון הזה שהיא נתנה לי, זו תחושה שלמדתי להוקיר. כמה זמן לא הרגשתי אותה. כמה שהיא עושה לי טוב.. סוג של שלמות כזאת. מצד שני אנחנו במרחק שנות אור אחד מהשני.. מה הסיכוי שמתישהו הגורלות שלנו יצטלבו שוב?
יום בהיר אחד אני אתעורר עם מישהי שתדע להשלים אותי כמו שהיא ידעה..
אלוהים, הייתי נותן הכל בשביל שזאת תהיה היא.
חג שמח לכל האוהבים באשר אתם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
