אוקי, נתחיל בחידה הקבועה. הבחור מהחידה היה לא אחר מהגיטריסט של Children of bodom! שאת שמו אני לא זוכר עכשיו ולאתר ששם זה רשום אין לי כוח להכנס עכשיו, אז בכול אופן. ברכות ואיחולים לזוכים. אם היו כאלה... אני יבדוק כשאני יסיים את הפוסט ואז יערוך אותו.

ועכשיו לנושא העיקרי של הפוסט. אתמול. אתמול היה יום רדוף פעילות שלא כולה הייתה חיובית לצערי. היום התחיל בכך שהתעוררתי. לאחר שהתעוררתי קמתי ועשיתי דרכי אל המטבח (...זה לא ממש מעניין. תגיע לעיקר) טוב נו... אז אני יקפוץ לנקודות החשובות. בדרכי הארוכה אל האוטובוס נאחזתי בהלה מהסיבה הטראגית שנזכרתי שיש לי היום מבחן במתמטיקה! עכשיו אם היה זה סתם מבחן טיפשי לא הייתי מייחס לכך משמעות. אם כי ילכך (פאק! איך כותבים את המילה המתוסבכת הזאת?!?!) ובהתאם לעובדה ששני המבחנים הקודמים היו טיפשיים ולא ייחסתי להם משמעות, המבחן הפך למשמעותי. שכן בשביל ממוצע של עובר במבחנים בשביל שאני יוכל לעבור בתעודה (55) נצרכתי להוציא 109 במבחן הזה בלי שלמדתי כול השנה והסתבר אחר כך שגם בלי שתהיה שום שאלת בונוס. משמע, נדרשתי להתעלות על עצמי, על המורה, על כותבי המבחן, על בני גורן, ועל ממציאי המתמטיקה. משימה בלתי אפשרית עבור נשא של חמישה עשר אי קיו בודדים.

באוטובוס לא קרה שום דבר מיוחד, ואילו הזמן קפץ ועבר והגעתי אל שעת המבחן הגורלית. ניצבתי אני מול פיסת הנייר עטויית התרגילים המורכבים בגאומטירה ואלגברה. שלחתי ידי אל העט, בירכתי את רקסי הזבוב המת בברכת הצלחה ויצאתי לדרכי הארוכה והמייגעת לסיום המבחן. השאלה הראשונה, נכתבה בסינית :S, דבר שכבר הקשה על פתירתה. ואם זה לא היה בסינית אז זה היה בשפה בלתי מובנת אחרת. בכול אופן, פסחתי עליה ועברתי לשאלה השנייה. והאח הידד! הצלחתי לפתור אותה! וכך עברתי בין שאלה לשאלה ובסופו של דבר היו שלוש שאלות שלא הצלחתי לסיים וניגשתי אל אנטולי והטחתי את המבחן בשולחן שלו. אנטולי אמר כמה דברים, אני התעלמתי ויצאתי מהכיתה. וממתין לאתגר הבא של אותו היום, הלא הפגישה עם המחנכת רובי, ועם ההורים שלי.

חזרתי הבייתה באוטובוס והעברתי את הנסיעה בשיחה נטולת רעיון עם גבי וקובי. שיחה שהסתכמה בכך שאני הגעתי לגבי עם הסדר שאם אני אמצא חתול אני יוכל למכור לו אותו בשלוש שקל. יאי. בכול אופן, הגעתי הבייתה והתחלתי מראש בחיפושים אחר הפלאפון הארור שלי שנוטה להאבד לעיתים דחופות. מצאתי אותו בזמן שיא של ארבעים דקות והלכתי לשחק בטרזן על המחשב (נו מילא, כול אחד מאבד את חייו בשלב מסויים של חייו) ממתין בהיסטריה לכך שאמא שלי תגיע ותיקח אותי לבית הספר שם היא ואבא שלי ידברו עם רובי ורובי תספר להם על מצבי הלימודי.

חלפו הדקות הארוכות וחצי שעה אחרי שמצאתי את הפלאפון הגיעה אמא שלי, הוציאה את שלג לטיול, ואז חזרה כדי לקחת אותי לבית ספר. הגענו לבית הספר, כמובן לאחר שארזתי מאתיים שקל בכיס, פלאפון וזוג כרטיסים לרכבת. נימ... הופיע לי על המסך בחור מוזר שאוכל רגליים. אה, זה הקליפ של מנסון. מעניין איך הוא הופיע כאן. אה, איימש החליט לשלוח לי אותו. טוב נו, שיר טוב. קליפ מטריד למדי אבל שיר טוב. היי, הנה הנדנדת-קלידים. דבר מגניב. טוב נו, נחזור לענייננו.

הגענו לבית הספר, עם אמא שלי ועם נועה (אחותי הקטנה, בת 7), שם נאלצנו לחכות שתסתיים השיחה של רובי עם אלמוג והוריה. ובשעה 17:46 הכניסו אותנו (להבדיל מהשעה שבה נתבקשנו להגיע 17:30) דקה אחרי שנכנסנו גם אבא שלי הגיע. ואז רובי הפתיע אותי למדי ואמרה בעיקר דברים טובים. רק שהיא (אוי לא! תמצא דרך יצירתית לצאת מהקליפ הזה... הוא מטריד אותי!!) הנה... הוא נגמר. טוב בכול אופן. מה התחלתי להגיד? כן. רק שהיא אמרה שאני מתבייש לדבר בשעורי אנגלית וערבית. ומי אני שאסתור את התאוריה שלי. בינתיים אני מוגדר בפניה כתלמיד טוב שמתבייש. זה הרבה יותר טוב מתלמיד שבז למורים שלו ולא מוכן לנהל איתם דו שיח מעבר למותר ובוודאי שלא מוכן להשתתף בשעור ואף לתרום לו. והמורה לספרות כתבה משפט ספרותי ומוזר לרובי שלעזאזל אין לי מושג איך הוא קשור לספרות. לאחר ההערכות של המורים האחרים כגון "בקיא בחומר הנלמד" או "עליו להקפיד על הגשת שעורי בית, בזמן!" הגיע ההערה של המורה לספרות "בקיא בענייני העולם" O.o WTF? איך זה קשור?! אפילו לא למדנו על ענייני העולם. למדנו על איזו הצגה מפגרת של איזה בחור צרפתי! מה הקשר לענייני העולם?! טוב. בקיצור, סיימנו את השיחה בשלום יחסית. כמובן אחרי שיחה מתישה לגבי הסכסוך שלי עם מתמטיקה. ולאחר מכן עברתי לאתגר הבא. להצליח לרדת בתחנה הנכונה ברכבת, דבר שבאופן מטריד לא מתאים לי להצליח בו.

אבא שלי הקפיץ אותי לרכבת. שם נפרדתי ממנו לשלום ועליתי על הרכבת הארורה שכמעט איחרתי. וכך הרכבת נסעה לה. קיבלתי ממון הוראות מפורשות כיצד להגיע לדיזינגוף סנטר. שההוראה הראשונה הייתה "לרדת בתחנת 'תל אביב השלום" הוראה ברורה למדי ופשוטה לביצוע. אך כמובן שלא... לא הצלחתי לרדת בתחנה הנכונה וירדתי בטעות תחנה אחת לפני כן. בתל אביב מרכז. מייד התקשרתי לאדם שהכי מתמצא בתל אביב מהאנשים שאני מכיר. אבא. "הלו, אני בתחנת הרכבת תל אביב מרכז, איך אני מגיע לדיזינגוף סנטר. כן... כן... אהה... אוקי. אחלה. ביי" למרבה הפלא זאת המשימה היחידה שהצליחה לי באותו היום. הצלחתי לקפוץ לתחנת האוטובוס (היי! עוד פעם קפץ לנו קליפ של מרילין מנסון9 כן.. רק שהפעם זה קליפ טוב למרבה הפלא (כן, קליפ חביב למדי. והוא עדיין לא מטריד אפילו) כן... אבל נכון לעכשיו נראה כאילו הוא הולך לאנוס מישהי. יאי! צדקתי בניחוש. אה (לא בדיוק... זה גבר) באמת? זה לא נראה ככה. הקליפ די נחמד. הא! עכשיו זאת אישה. אני בטוח. (כן, אבל זה לא מנסון אונס אותה זאת בחורה אחרת שאונסת אותה.) נו... הרבה יותר טוב. וואו! זאת מיטה ענקית. (למה יש שם ארנבים מרקדים?!??!) אין לי מושג... אבל למי אכפת. אוי... מנסון אונס אותם... (למען האמת זה מתחיל להטריד אותי) כן... כול הזמן אונסים שם דברים. איך אני יוצא מהקליפ הזה? (אין לי שמץ של מושג) טוב הוא נגמר. לא משנה, בקיצור, נחזור לענייננו. כן, הגעתי לדיזינגוף בסופו של דבר עם אוטובוס. שם הצלחתי בזמן שיא לאתר את אאור ואת מוון בתוך דיזינגוף סנטר! הא! רק שהגעתי הרבה יותר מדי מאוחר... כי כול האנשים הספונטאנים עזבו את המקום... וזה לא היה נחמד. בכול אופן, בתל אביב עמדו מספר משימות שהיה עלי להצליח בהן. המשימות המודגשות בכחול עם קו מתחתיהן ועם נצנצים בצבע שחור הם המשימות שהצלחתי לממש אותן:

-לנצח את גבי בהתערבות בזמן אותו ביקור בתל אביב.

-להפוך את עצמי לקשוח ואפל בעזרת מגוון החנויות הרחב שעמד לרשותנו.

-להשיג בס ולנגן עליה.

כשמצאתי את אאור ומון הם היו באמצע הופעה בפני עובדי מקדונלדס שהתלהבו בצורה מטרידה למשמע השיר שאין לנקוב בשמו בבלוג זה בשל טראומות אישיות מאותו השיר. לאחר ההופעה הלכנו בחיפושינו אחר חנות ה-V (אני לא זוכר איך קוראים לה, אני די בטוח שהיא מתחילה ב V) מכיוון שלא מצאנו אותה ומצאנו במקום את UFO, נכנסנו. כחלק מהמהפך לבאסיסט קשוח ואפל קניתי חולצה מגניבה של Guns N Rozes. יאי לי. אך הפלא ופלא! נעלמו המאה עשרים שקלים הנוספים שהיו אמורים להיות לי! O: בעודי מתוסכל מהעובדה שאיבדתי מאה עשרים שקל. הבנתי גם שכאן תם מסע ההפיכה לקשוח ואפל עבורי. כמו כן, שמתי לב גם שבמסגרת המהפך לקשוח ואפל השינוי שעשינו היה להחליף לי חולצה מחולצה של מנסון לחולצה של גאנס אנ רוזס (לא חכם במיוחד... אתה טיפש... איבדת הרבה כסף שאיתו יכולת לקנות עוד חולצות וניטים ושלל דברים מגניבים) כאן נכשלה המשימה הראשונה (השנייה מהרשימה שנמצאת למעלה)

ונעבור למשימה השנייה (הראשונה ברשימה למעלה), טיילנו לנו בדיזינגוף סנטר ולבסוף אאור קלט בזווית עינו בחור ובחורה הולכים יחדיו. הוא עצר אותם עבור משחק ה"חובה" שלנו או איך שהוא לא קרא לזה. הרעיון של המשחק היה כזה. אאור, דוחף אותי אל הבחורה ואת מון על הבחור ואומר "תתנשקו" הבחור והבחורה שהיו בטוחים שעובדים עליהם התרגזו וברחו מהמקום. חוזרים לעובדה שאיחרתי את המועד וכול האנשים הספונטאנים המגניבים נעלמו מהקניון. לאחר מכן יכול להיות שהיה עוד נסיון אחד עלוב אבל הוא לא עבד לרוע המזל... =/ בכול אופן. כך נכשלה לה המשימה השנייה גם היא.

ולמשימה האחרונה, להשיג בס ולנגן עליה. עד שנזכרתי במשימה כלי זמר היה סגור כבר... ארורים תהיו... בכול אופן. היה ממש כיף. ועכשיו אחרי שציינו את הכשלונות בתל אביב. נעבור לדברים החיוביים!

היה בחור דתי ברסלבי שניסה להחזיר את מון בתשובה XD כפי שאתם מתארים לעצמכם לא הלך לו... אך זה היה משעשע. הוא ניסה למכור לה איזה ספר דתי כזה וגם לספר לה על רבי נחמן. עוד משהו נחמד היה בחור נחמד בשם ניר שהגיע לנגן איתנו באיזה בית קפה. הוא ניגן על גיטרה ואאור ניגן על חליל והיה ממש נחמד. ויובל שרה כשהגיעו לlet it be. אם היה לי בס הייתי מצטרף. אבל כלי זמר היו סגורים. אבל היה די נחמד אחרי הכול.

היה עוד משהו נחמד... רגע... שכחתי אותו... אמ... שנייה. אני אזכר. (שהסתובבתם ליד הפיצרייה) אה נכון! הינו ליד הפיצרייה "עגבנייה" ~פרסומת סמוייה~ והסתובבנו. פירושו כמשמעו. היה לאאור צעיף ולמון צעיף. אז פשוט הסתובבנו עם הצעיפים. זאת אומרת. שני אנשים מחזיקים בשתי קצוות של שני צעיפים שונים. המישהו השלישי מחזיק את שתי הקצוות שנותרו לשני הצעיפים. ואז איכשהו מסתובבים. נו, אני לא יכול להסביר. פשוט הסתובבנו במקום ו... בהזדמנות אני ינסה להסביר לכם. שיהיה. אנשים הביטו בנו באופן מוזר והעובד בפיצרייה שדיברנו איתו בגלל שלפני שהגעתי מישהי איתגרה את מוון להשיג מאותה הפיצרייה פיצה בחינם.

אחרי זה חיפשנו אנשים שיוכלו לשחק איתנו וואנס אפון אטיים (תוצאה טיפשית לכך שהתעצלתי לכתוב באנגלית), אבל אף אחד לא היה מוכן לשחק איתנו... כול אחד מתירוציו שלו.

לאחר מכן בגלל שההורים של מון אסרו עליה לנסוע לנתניה, היא הייתה צריכה לחזור הבייתה. אז החלטתי לתפוס איתה כבר טרמפ ולחסוך כרטיס רכבת. אז אבא שלה היה אמור לעבור לקחת אותנו בשלב מסויים. שעד אותו שלב הסתובבנו ליד הפיצריה. כמו שכתבתי בפסקה למעלה. לבסוף אבא של מון התקשר ואמר שהוא יגיע בקרוב אל מול שער שלוש. אז אנחנו בתמימות הלכנו לשער שלוש והינו בתוך הקניון. קרובים לשער שלוש. וכך המתנו, שזה עושה את זו, זו עושה את זה, זה שלישי בוהה בכרטיסים של מפעל הפיס ומנסה לחשוב מה הוא היה עושה אם הוא היה זוכה ב $75,000. נו מילא, לפחות השגתי חולצה מגניבה של Guns N Rozes. בסופו של דבר אבא של מון התקשר להגיד שהוא הגיע. אנחנו בתמימותנו חשבנו, בוא נצא דרך שער שלוש ונכנס לאוטו וניסע הבייתה. אך שומר הקניון חשב אחרת. והשער היה נעול. אז רצנו לשער ארבע, אך אבוי! גם שער ארבע נעול. לבסוף מצאנו שער אחד שפתוח. אז יצאנו דרכו במהירות לפני שינעלו גם אותו. ופתחנו בריצה כדי להגיע אל מול שער שלוש. לבסוף הגענו ונסענו הבייתה. וכאן מגיע הקטע הטראגי ביותר- מצאתי כיס נסתר במכנסיים שלי בדרך הבייתה. ונחשו מה היה בתוך הכיס? 120 שקלים חדשים אבודים...

עריכה: הו! כמעט שכחתי את החידה הפוסטית. והנה החידה להפעם-

נסו למצוא כמה שיותר שמות של להקות בתוך השיר הזה.