הפעמון צלצל וניכנסנו לכיתה לא גדולה אך גם לא קטנה, נעמדנו בצורה של האות ח' והוצאנו לוחות בד ועיפרונות פחם, המרצה ניכנס אחרינו כאשר הוא סוגר את הדלת אחריו. הוא הביט בנו והתחיל לדבר על נושא הציור היום: הגוף הנשי בעירום, שוב. המרצה המבולבל המשיך בדבריו כי המודל שלנו היום תאחר קצת לשיעור אבל זה היה בסדר כי זמן יש לנו די והותר, משפט אחד שלו נחקק במוחי "לא ניתן לדעת את היופי עד שלומדים לשחזרו" המרצה המשיך לדבר ואני חשבתי לעצמי כמה המשפט הזה נכון מאז שהתחלתי ללמוד אומנות ראיתי בגוף הנשי הרבה מעבר למיניות. ובחורף אפילו מבעד לשכבות העבות של הבגדים יכולתי לראות במוחי תמונה כיצד תראה ללא בגדים כלל ואכן לרוב צדקתי, לראות כיצד היד הימנית שלה ארוכה מהשמלית במילמטר קטן וכבר זה הפריע לי, תמיד שאפתי לשלמות, אך האנשים מסביב שהלכו וניראו כבעלי הערצה כה רבה מהסובבים שפיהם ניפער בעוברם, אבל בשבילי הם ניראו מכוערות ביגלל אותו המילמטר ביד, בכתפיים בשדיים או בכל מקום אחר. "הגוף הנשי הוא אומנות, ואומנות צריכה להיות שלמות" כך לפחות פעם קראתי בספר והאמנתי במשפט הזה כאילו היה המוליך שלי בחיי.
המרצה המשיך בדבריו על חייו כאומן כשהדלת ניפתחה ומשם ניכנסה אישה ומייד 16 תלמידים התחילו להזיל ריר ולחשוב "מה היתי עושה לה..." אך לא אני כמו שאמרתי לפני אני לא רואה בגוף הנשי לרוב את המיניות אלה את האומנות.
היא ניכנסה מאחורי הפרגוד ובגדיה ירדו היא יצאה והובלה לבמה ע"י המרצה, היא באמת היתה מדהימה, חסרת אותם הפגמים ושונה מהקודמות בך.
היא עמדה מול הכיתה ערומה כולה ראשה הופנה לכיווני ע"י המרצה, הבטתי בה מודד אותה בעיניי כה מושלמת בעלת סימטרייה אידיאלית, תווי פנים וגוף, השדיים, התחת, השפתיים, העיניים, הידים הרגליים, המוטניים, הבטן הכל - היא פשוט כל כך מושלמת התחלתי מצייר מושך את קווי הגוף שלה בפחם ראיתי שמבטה מופנה אלי, אולי כי היתי יוצא דופן בהתלהבותי מעבודתי לעומת השאר שרק הזילו ריר או שכי כך זה ננעל לה בהתחלה, אומנם התעלמתי מהעובדה הזאת והמשכתי בעבודתי ניסיתי להעביר כל קו כל צללית כל דבר קטן מגופה לציור שלי.
הצלצול הפסיק את כולנו ויצאנו להפסקה של כמה דקות הבטתי בה שוב ועזבתי גם אני את הכיתה היא יצאה אחרי כולם יחד עם המרצה שהלך לדרכו להנות מההפסקה. ישבתי לי בפינה לועס את הסנדווץ' ואז ראיתי אותה מתיישבת ליידי היא הביטה בי והבטתי בה חזרה, היא חייכה חיוך אלי חיוך ואני חייכתי חזרה, היא הוציאה את הלשון כדי ללקק את הפרורים מהשפה וגם אני הוצאתי לשון, היא צחקה קצת, צחוק כל כך אמיתי כל כך מושלם ואני צחקתי גם. היא שברה את השיחה המוזרה שהיתה ביניינו שלא כללה כלל מילים בעזרת שיחה שכן כללה כאלו: "אני ראיתי אותך מצייר נורא אהבתי איך שאתה ניראה ככה"
-"תודה" רק תודה? אין לי עוד מה להגיד?!
חשבתי מספר שניות על מה להמשיך להגיד ואז פלטתי "אני גם נורא נהנה לצייר אותך" וחייכתי כשאני מרגיש שבא לי לקבור את עצמי באדמה
"אני אוכל לראות, אחרי שתסיים?"
-"למה לא?"
ושוב חזרה השתיקה שכל כך העיקה עלי לא ידעתי מה להגיד, כל כך היתי שקוע בפגמים של אנשים והתרחקות מאנשים עם פגמים לו הקטנים ביותר ששכחתי שאני עצמי לא כל כך מושלם ובאישיות אפילו קר ורחוק מאוד מלראות אפילו את השלמות... ועובדה אני לא יכול לדבר אפילו עם אחת שאני כן רואה בה הכל...
היא הפסיקה לי את המונולוג שלי עם עצמי והרחמים העצמיים אחרי שסיימה את הביס מהסנדווץ':
"אז איפה אתה מתגורר?"
-"במעונות, ואת?" תוך כדי חושב איזה שאלה טיפשית אי אפשר הרי להכיר בן אדם מכך שכמה שאלות "צ'אטים" כמו ששואלים איך את ניראת ובתשובה נקבל נמוכה אבל עם גוף טוב בסוף נגלה שזה כדור שכזה שרק מחכה שיגעו בו והוא יתחיל להתגלגל במורד הרחוב ... במילים אחרות לא ניתן מהשאלות הללו להכיר בן אדם וגם כאן לא נוכל לשפוט בן אדם שביגלל שהוא גר פה ולא שם אז הוא כזה ולא כזה... צריך להכיר מקרוב כדי לדעת בוודאות מיהוא הבן שיח שלנו....
השיחה השטותית הזאת המשיכה וניגמרה די מהר והתפתחה לחדשה שהתפחה לאחרת, צחקנו, כעסנו, התשגענו ואז שוב חזרה השתיקה הבטתי בה והיא הביטה בי "את מאמינה באהבה ממבט ראשון?" מה שאלתי למה אמרתי את זה?! התפללתי באותו הרגע שאני אעלם שהיא לא תשמע או משהו בסיגנון...ואכן תפילותי נענו המרצה חזר ופתח את הכיתה ניכנסנו ושוב התהליך יצירה החל , אומנם לא כמו קודם שהיתי שקוע בגוף שלה שהיה חסר פגם , היתי שקוע בחלומות עליה מאחורי הגוף הזה ....
השיעור עבר די מהר והתחלתי להתאגן, מה שלקח לי יותר זמן בהרבה מהרגיל , חיכיתי גם לדוגמנית שלנו וניסיתי לגרום ששנינו נצא ביחד. היא חייכה אלי כאשר סיימה להתלבש חיוך של "אני מוכנה" סגרתי את התיק ויצאנו דיברנו על הא ודה והזמנתי אותה להיכנס אלי.
הדלת ניפתחה והחדרון היה ריק מהשותפים שלי שכניראה עדיין למדו ניכסנו והתיישבנו על המיטה שלי,
וההמשך יבוא כי כבר אין לי כוח לכתוב חיחי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
