למה אני תמיד עושה את אותה הטעות, נשארת מספיק זמן לסבול ממנה,ואז מוותרת על הכל, רק כדי לסבול שוב, ושוב, ושוב.

אולי סתם אין לי אומץ, לקום ולהגיד לכולכם שתקפצו, ותמותו,והכל, רחוק רחוק ממני.

למה אני צריכה לראות אותך בכל מקום?

למה אני סומכת עליך שוב?

למה לחכות לסכין בגב, שאפשר פשוט לא להכנע פעם אחת ללחץ שלכם, ולא להפנות אליכם גב, לא לבטוח באף אחד ממכם, לא להאמין למילה שיוצאת ממכם, לא לסמוך שניה אחת שתהיו שם בשבילי, כמו שאתם יודעים יפה מאוד לכעוס אם אני לא שם, ואני תמיד, אבל תמיד שם.

למה להתפלא שאני לא מקבלת חצי ממה שנתתי

למה להאמין שעכשיו זה אחרת, האינטרסינטיות הדוחה, השקרים, המניפולטיביות, הלדפוק תעולם והכל כל עוד לי טוב, השקרים, הסיבוכים, הרוע, למה להאמין שכל זה פשוט נעלם ממכם?

למה להיות תמיד נאיבית,שזה כל כך כואב

לדעת שלא אכפת לכם זה כואב, לדעת שאני יותר מידי מטומטמת בשביל לסמוך עליכם שוב, אחרי הכל, זה עוד יותר כואב, ולדעת שזה מי שאני קוראת לו בפני כולם ה"חברים שלי", זה כואב יותר מכל פגיעה פיזית שיש.

אולי אתם לא שווים את זה, בעצם זה פחות או יותר בטוח שאתם לא שווים את זה

אבל אלה החיים, וגם ככה לא בטחתי באחד מכם עד הסוף אפעם, כנראה מתוך אנסטינקט, רק משפר לי תהרגשה, כי אם הייתי מספרת הכל, יכולתם לפגוע יותר, ואז..הייתה לי בעיה.

לא שעכשיו אין.