את הכל.
את השנה שהייתה, את השנה שתבוא.
את החופש, את הלימודים.
את הבית, את החוץ.
את הדימיון, את המציאות.
את החיים, את המוות.
אבל יותר מכל- אותו..
כן, יש לי קטע בזמן האחרון לכתוב דברים הפכים ומשלימים.
כי ברגע שאני כותבת משהו ואת המשלים שלו, אני כותבת הכל.
אני עדיין אוהבת. אבל כבר לא הרבה.
זה דועך, את מה שיחזיק את זה באוויר.
אין לי למה, הפנמתי שזה נגמר.
באמת שהפנמתי.. הבנתי.. זה הלך ולא יחזור.
אי אפשר לאהוב אהבה גדולה כמו שהיתה בי, מישהו בפגע בי כ"כ חזק.
עכשיו כל מה שאני רוצה זה לשכוח אותו. את כל מה שהיה בינינו.
את ה=כ=ל.. בעיקר את הרגעים הטובים..
בעיקר את הרגעים של הביחד, רק של שנינו.
אני רוצה לשכוח איך הוא נראה, איך הוא נשמע, ואיך הוא מריח.
אני רוצה לשכוח את הטעם שלו, את המגע שלו, את המילים שלו.
בגללו התחלתי לנגן בגיטרה, עכשיו אני לא יכולה להפסיק.
ואני מאחלת לעצמי שזה הדבר האחרון שישאר לי ממנו.
אני אמחק את כל השירים שלו.
אני אשרוף את כל המילים שלו.
אני אטביע את כל הזכרונות איתו.
אני אשאר כמו שאני תמיד נשארת בסוף. לבד.
לגמרי לבד. בלי אף אחד שיהיה איתי לידי ויחזיק לי את היד.
למרות שכולם יודעים שאני מדברת שטויות.
הרי ברגע שהוא יגיד לי משהו אחד אני ישר יחזור אליו.
ברע שהוא יגיד לי שהוא לא יכול, אני יהיה איתו.
אוטומטית, בלי לחשוב אפילו.
זה הרי קרה לי 4 פעמים לפני, מה יעצור אותי הפעם?
לא רוצה להתגעגע יותר, זה הורג אותי.
לא רוצה להרגיש את הדחף הזה לנשק אותו כל פעם שאני לידו.
עכשיו זה רשמי, אני מכורה אליו.
הייתי, אני נגמלת. לצמיתות.
אני מקווה שלא יעמדו לי פיתויים בדרכי.
אבל דבר אחד יאמר לזכותי- לא פגעתי בו. אף פעם.
הייתי איתו חצי שנה, ולא פגעתי בו.
עכשיו מגיע לי כל הדחף הזה..
לפגוע בו, להכעיס, לעצבן.. לטלטל אותו מבפנים.
שיבין כמה נפגעתי.
אבל אני לא יכולה. לא יכולה.
תמיד ידעתי שלא פוגעים במי שאוהבים, שרוצים שיהיה לו רק טוב.
כנראה שטעיתי.. טעיתי בענק.
יש לי רק בקשה אחת לשנה החדשה- לשכוח אותו.
לגמרי, כל זיכרון, כל שיחה, כל מה שעשינו ביחד.
אפילו את זה, אפילו.
על החתום,
שיר, שמקווה לזכור אותך בפעם האחרונה השנה.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
