לפעמים החיים מרגישים כמו בסרט מצוייר.
לפעמים סרט דרמה או אקשן.
קומדיה רומנטית, או אימה וזוועות.
ולפעמים.. פשוט מסך כחול. ריק.
בלי עלילה, התחלה, אמצע או סוף.
בד"כ, אנחנו לא מרוצים מהסרט שלנו..
ארוך מדי, קצר מדי.
רגשני מדי, ריקני מדי.
עצוב מדי, מפחיד מדי.
או פשוט, יותר מדי.
אבל יש רגעים, בודדים ומעטים.
בהם נסתכל על הסרט שלנו מהצד, ונקבל הרגשת סיפוק..
"זאת אני? אני הגיבורה פה בסרט הזה? אני עשיתי את זה?"
ונענה לעצמינו. כן, זאת אני.
אני כתבתי את העלילה, ביימתי, ויצרתי את כל האפקטים מסביב.
כי זה הסרט שלי, החיים שלי. ומי אם לא אני?
ומפה, העלילה בידיים שלי. רק שלי..
אני יכולה לתת מפנה, דרך או שביל, לאן העלילה תתגלגל.
אז אומנם רגעים כאלה יש, והם מועטים ביותר.
או לפחות נראים ככה. אבל לא, צריך לחיות אותם.
ואת הרגעים האלה, כדאי למצות עד סופם.
כי מי יודע מתי הם יחזרו?
אני חיה את הרגעים האלה. אני קוראת להם הרגעים שלי.
אצלי הם נמצאים כל הזמן, אסור לי לאבד שליטה.
אני לא יכולה בלי השליטה על החיים שלי.
אז יש אנשים שיפקידו זאת בידי הגורל, או בידי אנשים אחרים.
אבל לא אני. ממש לא אני.
שיר, ששולטת בחייה עד סופם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
