אני רוצה מקום שאליו אני אוכל לברוח כשקשה לי, לבכות בו כשעצוב לי, ולהיות לבד כדי לחשוב.
מקום קטן כזה, מקום רק שלי, שאיש לא היה בו קודם.
בכל מקום שבו תדרוך, מישהו כבר היה לפני.. אפילו בחדר, או בפינה הכי שלך, מישהו כבר היה.
תמיד תרגיש מוזר. לא לבד. לא לבד מספיק.
תמיד אנשים ישימו לב למה שעובר עליך, אפילו אם תתאמץ בכל כוחך להסתיר זאת..
תמיד ישימו לב למצב רוח שלך, ולא משנה מהו, זה אף פעם לא יהיה מספיק טוב.
"למה אתה מחייך?" "למה אתה בוכה?" "למה אתה עצוב?"
אני רוצה מקום שבו אף אחד לא ישאל. מקום שבו אוכל לספר רק מה שארצה.
מקום שלא יציקו, מקום סודי שרק אני אדע היכן הוא.
פעם ביום, יומיים, שלושה.. ללכת, לחשוב, להיות.. פשוט להיות.
כאשר יהיה לי מקום כזה שבו אוכל להיות מה שארצה, זה יהיה מקום המפלט שלי.
ולא רק מה שארצה, אלא בעיקר מי שאני..
בעצם- לא רוצה מקום. רוצה מישהו.
מישהו כזה שאוכל לברוח אליו כשקשה לי, לבכות לו כשעצוב לי, ולדבר איתו כדי לחשוב.
מישהו שלא ישאל, וייתן לי לספר לבד.
מישהו שאיתו אוכל להיות מה שאני רוצה, ובעיקר אני.
אז הוא יהיה מקום המפלט שלי.. יותר נכון- מישהו המפלט שלי..
או אפילו- המישהו שלי.
(אוסיף ואומר שהיו לי כאלה לא מעט בחיי.. אבל הם אף פעם לא נשארו.)
שיר, שמחפשת מקום מפלט. 
ועוד משהו קטן, לפני שאני מסיימת..
בפורום האדום יש כל שבוע את שרשור היצירה השבועי, שבו נותנים שם של שיר, וכל אחד מעלה שיר, סיפור, תמונה שלו, שקשורה איכשהו לשיר.. השיר השבוע הוא- סוף העולם.
וזה מה שאני כתבתי:
וכך זה נגמר.. בלי שום שיחה, או מכתב, זה נגמר.
וזה הסוף, ועוד מעט יגע היאוש, הכאב.. עוד מעט.. ובינתיים, מהורהרת..
יושבת וחושבת.. מקשיבה לקולות מסביב, לצלילים. ואיך הכל יכול להמשיך כרגיל?
המחשבות מתרוצצות, תופסות מקום.. נוצרות ומתפוצצות, חוזרות והולכות.
מחזיקה את הראש, רק שיגמר.. שילך. שיעלם כמו לא היה, ושלא יחזור אף פעם.. ומרוב מחשבות, המסקנות ממהרות להגיע.
זה אולי סוף הסיפור, אבל לא סוף העולם.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
