בזמן האחרון אני באמת בתוך בלאגן רציני.. וואוו כמה שאני בלאגניסטית. אני פשוט מוצאת את המקום הכי נקי שיש, ומבלגנת אותו מכל הכיוונים האפשריים. זה התחיל לפני המון זמן, כשאיתי אני ואיתי נפרדנו. אני מתכוונת- כשהוא נפרד ממני. הייתי בבאסה תקופה ארוכה, וזה פשר כל הקטעים שכתבתי בבלודג. הכאב גורם להשראה, וזה ידוע. אבל זאת הדרך היחידה לסבול אותו- לכתוב ולנגן פחות או יותר. בתקופה הזאת היו בשבילי 2 סוגים של אנשים, אנשים שעוזרים לי ואנשים שלא. וכשאני אומרת "לא עוזרים" אני מתכוונת לזה שהם ממררים לי את החיים בכל צורה אפשרית, אפילו אם הם לא יודעים על זה. בקבוצה הזאת נכללו בעיקר- איתי, ההורים שלי, כמה חברים בודדים, אנשים שאני לא ממש מכירה, ואופיר- החברה החדשה של איתי. אני יודעת שיש כאלה שלא עשו את זה בכוונה, אבל רובם עשו את זה בכוונה ועוד איך. או כמו שאני אוהבת להגדיר את זה- בכוונה וחצי. יש בקבוצה הזאת כמובן עוד כמה אנשים, אבל סביר להניח שאני לא זוכרת מי אלה כי הם עושים לי רע באופן חד פעמי כל פעם אז לא ממש איכפת לי.
מהרגע שאני נכנסת ל"טריפ" הזה כל דיכאון כאב ועצב, כמעט ואין שום דבר בעולם שיכול להוציא אותי מזה, חוץ ממני כמובן. אבל וואוו כמה שזה קשה. זה קשה לי להסתכל על עצמי מהצד ולראות כמה שאני דפוקה. לא דפוקה מלשון מטומטמת, אלא דפוקה מלשון מקולקלת. השנה הזאת עד עכשיו הייתה בלי ספק השנה הכי עמוסה בחיים שלי. אבל מי אני שאתלונן? היא הייתה עמוסה לטוב, וגם לרע.עברתי הרבה כאב בשנה הזאת, אבל גם המון אושר. הספקתי המון.. כרגע לא עולות לי יותר מדי דוגמאות.. אבל המחזמר למשל, שהרג אותי מבחינה פיזית. וכל מה שקרה עם איתי קרה במקביל למחזמר. והספקתי לאבד חברים, למצוא אותם, לאבד את עצמי.. ואני עוד מחפשת.
זה מאוד לא ברור מה שקורה לי, אני בטוחה שלאף אחד מסביבי, ובעיקר לא לי. אני מקווה שאני אצליח למצוא משהו בתוך כל הבלאגן כרגע אני צריכה פשוט לסדר. שיר.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
