עד לא מזמן, לפני כחצי שנה, היו לי החיים המושלמים. הטופ ששאפתי אליו עד אז..
היה לי חבר מדהים שאהבתי, המון ידידים מעבר, חברות מכל סוג, משפחה, חוגים מספקים, וציונים קצת פחות.
מאז השתנו הדברים, או, כפי שניתן להגדיר- התהפכה הקערה על פיה..
אבל מה שהכי חשוב לי, מציק לי, ובא לי לסיים אותו כבר, זה החבר.
איתי. איתי, שעד לפני חצי שנה היה האיתי שלי. החבר שלי, הידיד שלי, האהבה שלי.
וכמה קיטשי שזה נשמע (וכן, זה מאוד), ככה זה היה.
נפרדנו כמה וכמה פעמים, וזה כבר הפך להיות עניין שבשגרה. אבל השגרה הזאת כאבה כל פעם מחדש.
כשהיינו ביחד זה היה מדהים.. כשלא היינו, זה היה קצת פחות.. אבל עדיין יפייפה.
הבנאדם שסיפרתי לו.. טוב, כמעט הכל. ומה שלא סיפרתי, עד היום אני מצטערת.. 
עכשיו הוא לא מדבר איתי. ובכן, מגיע לי. מגיע לי בענק.
אבל עצוב לי בלעדיו. ולא- זאת לא האהבה.. זה פשוט הגעגוע.
אני מתגעגעת לשיחות איתו.. לשמוע על הבעיות שלו, לספר לו על שלי.
המוסיקה, הנגינה, שכ"כ התחברתי אליה בגללו, ואף נאמר- בזכותו.
אני זוכרת שפעם הוא אמר לי:
"אפילו אם אני אהיה מול קהל ענק, באמצע הופעה, מול אלפי אנשים. אם תבכי- אני ארד מהבמה ואחבק אותך. ורק שלא תבכי לי."
אז לא. עכשיו אני בוכה, אחרי באמת הרבה זמן שלא בכיתי.
ולא, הוא אפילו לא באמצע הופעה. הוא אפילו לא אצל החברה החדשה שלו.
הוא פשוט לא שם.
שיר, שכבר הרבה זמן לא כאב לה ככה. בלב. 
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
