Simple Song

לא יודעת. נורא עייפה בזמן האחרון.

נורא דואגת.

נו לא יודעת למה. אני גם לא מצליחה להרדם.

שומעת מוזיקה, קוראת ספר, וכלום, זה פשוט לא עוזר.

קמה עייפה בבוקר, חוזרת עייפה מבצפר, נכנסת למיטה עייפה. ופה זה נגמר.

פשוט לא קורה כלום. והשינה המיוחלת לא מגיעה.

וגם כשאני סוף סוף נרדמת, מישהו יעיר אותי.

אפילו אם זה ביום שישי בבוקר, אפילו אם יש לי חופש.

אפילו ואפילו ואפילו..

זה נורא מעליב אותי להיות מקום שני. אני לא אוהבת את זה בכלל.

בכלל לא.

כי בעוד שאני רק מחכה לטלפון, לו יש דברים יותר חשובים לעשות, כגון:

לתופף, לעשות עוד רסטה מכוערת בשיער, לישון, ומה לא?

מקום שני. כן, בהחלט מבאס.

נכון שזה נורא כיף לנסוע לאנשהו (לגבעתיים במקרה שלי).

לעבור ליד איזה פקק, משהו באורך ארוך, וכזה.

ואז לקלוט שזה בכלל בנתיב השני, והנתיב שלך ריק, שומם..

שבעוד שהם יגיעו למועדם בעוד שעתיים, שלוש.

אני אגיע ליומולדת של סבא בחצי מהזמן..

זה כיף. אני אומרת לכם, תענוג.

יש לי בלונים! חחח כיף לי..

בלונים כאלה שמגיעים לתקרה, עם הליום. D=

בלונים יפים כאלה, לבן ואדום וורוד ><

היה לסבא יומולדת, והביאו לו המון בלונים.

ואז התנהגתי כמו ילדה קטנה, ולקחתי את כולם! ^.^

פוסט עם רגשות שנויים במחלוקת.

סופ"ש נעים שיהיה לכולם-

שיר, הילדה הקטנה עם הבלונים.

אסור לי לדבר. אסור לי לשאול. אסור לי לבקש. אסור לי לדאוג.

אסור לי.

טוב. אז דיברתי.

ושאלתי וביקשתי ודאגתי.

ויצאתי חרא.

כי סיפרת לי את זה לא מיוזמתך, אלא מתוך הכרח.

הסתכלתי על מה שאמרת לי ולא האמנתי.

אמרתי לך..

"עכשיו תסתכל על מה שכתבת, ונראה אותך אומר שאין בעיה. נראה אותך אומר שאתה יכול לעבור את כל השלושה חודשים האלה לבד."

עצוב לך, עצוב לי.

אתה אפילו לא מבין כמה שאתה משפיע עלי.

אתה אפילו לא מבין כמה שאתה חשוב לי.

אתה לא מבין!

וזאת רק דוגמא אחת מתוך מאות.

אתם לא מבינים שאתה חשובים לי?!

אני לא תמיד יכולה לדעת מה עובר עליכם, תספרו לי.

דברו, שתפו.

שיר, שהלוואי והייתה יכולה להיות אלוהים. או מינימום סופרמן.

עריכה:

הוספתי רשימה של פוסטים מומלצים שלי.

שבאמת באמת הייתי ממליצה לכל אחד לקרוא.

יופי, אז היו לי פוסט או שניים נחמדים. ופה זה נגמר.

כנראה שאנשים לא אוהבים אותי נחמדה יותר מדי..

תמיד יבוא משהו ויהרוס לי את זה. תמיד.

כי זה לא משנה כמה אני מנסה להיות שמחה, וכמה אני מנסה לעזור.

אז בסוף איזה מישהו יגיד את המשפט או המילה הלא נכונים ויופי, הלך לי עוד שבוע.

אם כיף לי או טוב לי, פתאום זה נגמר

וכשרע ועצוב איש אינו שואל

העיקר להיות פה ולחשוב שבסדר

ושכולם יחייכו וימשיכו להאמין

אני אפילו לא מצליחה לכתוב קטעים כמו שצריך!

הכל נקטע לי באמצע כל הזמן..

כנראה שמה שנשאר לי כרגע זה פשוט לחכות, עד שזה יעבור.

ואז לחכות שוב, עד שמישהו יהרוס לי את השמחה שלי, שהיא גם ככה קטנה.

ואז זה לבכות שוב, ושוב, ושוב.

אני צריכה לבלות קצת יותר עם אנשים אחרים, שלא מכירים אותי..

ואני אוכל לספר להם מה עובר עלי, ומה אני צריכה עכשיו.

כי רובכם חושבים שהם יודעים מה אני הולכת להגיד בכל רגע נתון.

ואפילו לא יודעים כמה הם טועים וכמה שאני לא כזאת..

וזה לא משנה מה אני אגיד, זה תמיד יהיה חופר ומשעמם.

אז אני פשוט אשתוק לכם. ואז נראה מה תגידו.

אני לא אוהבת להסתכל לאנשים בעיניים, זה כואב לי.

זה חודר לרגשות העמוקים ביותר.

לסודות החזקים ולשתיקה הרצונית.

להסתכל לי בעיניים זה כמו לראות אותי ערומה.

בלי מעטפת, בלי שום שיריון שיגן עלי.

זה כמו לקרוא לי ביומן.

זה כמו לראות אותי נשברת.

ומעטים מאוד האנשים שבאמת ראו אותי נשברת.

ולהישבר זה לא לבכות או להתפרק, כי את זה באמ שכבר עשיתי לא פעם.

להישבר זה להבין מה עשית, ולהבין שזה הכל באשמתך.

להבין שזו טעות שלעולם לא תוכל לתקן.

להבין, שאין מפה דרך חזרה, ולעולם לא תיהיה.

אני נמנעת מאוד מלהסתכל לאנשים בעיניים.

לפעמים כשאני בכל זאת מסתכלת, זה רק לשניה או שניים, כדי להיראות מתעניינת.

כדי לא להיראות ביישנית. אני? ביישנית?! לא.. בכלל לא..

אבל אני מפחדת שיראו אותי טוב מדי. תמיד רואים אותי.

אני תמיד הבולטת ביותר, הרועשת ביותר.

אני יכולה לעשות הכל, אבל לא להסתכל לאנשים בעיניים.

ורק מידי פעם, כשאני מוכנה לזה, אני יכולה לחשוף את העיניים שלי.

אני יותר מוכנה לחשוף עיניים של אנשים אחרים, ולקרוא אותם.

אבל את זה אני עושה רק כשאני מרגישה מוגנת מספיק.

מעטים האנשים שלהם אני באמת מסתכלת בעיניים. מעטים מאוד.

אני יודעת לקרוא אנשים כמעט במדיוק.

ואם הסתכלתי להם בעיניים אחרי זמן מועט שאיתם נפגשתי, כנראה שהם מיוחדים.

אפילו להורים שלי אני לא מסתכלת בעיניים. בעצם, הם בערך האנשים האחרונים שלהם אני אתן להתסכל לי בעיניים.

אוף, גרמת לי לחשוב על זה כ"כ הרבה. וזה פשוט התפרק ממני, ויצא החוצה.

תודה.

שיר ילדת החורף, שלעת עתה, לכם, לא תסתכל בעיניים.

כן.. נראלי שאני מרגישה יותר טוב.

ואני גם די בטוחה שהאנשים הקרובים אלי בהחלט הרגישו בזה.

לא יודעת.. אני די בטוחה שזה החורף.

פשוט לאט ניהייתי שמחה כרגיל, חייכנית כרגיל, קופצנית כרגיל וחמודה כרגיל ><

(תקופת-עונת-מעבר משהו?)

גם עברה לי ה"מחלה" הזאת שהייתה לי, או מה שזה לא היה..

ואני גם בוכה פחות, פחות נעלבת, פחות כועסת.

כן.. ממש נראלי שחזרתי להיות אני

בכל מקרה, אני כבר לא נכנסת לשיעורים בזמן האחרון, ואני לא יודעת למה.

כנראה כבר עניין שבשגרה. אין מחנכת, אין מי שילשין, וגם ככה למורים לא מי-יודע-מה איכפת.

אז מחר אין שעתיים ראשונות. נוסעים ב- 10, מישהו?

חחח טוב בכל מקרה, מחר לא התבטלו לי בסוף השעתיים האחרונות, אז ביטלתי לדור ארוחת צהריים רומנטית משהו XD

ויש לי מחר מתמט'. שיט! יש לי מחר מתמט'!

טוב נו, תאחלו לי בהצלחה. אני כ"כ צריכה אותה.

החורף הגיע סוף סוף!

כ"כ חיכיתי לו.

לרוץ בגשם, לקפוץ בשלוליות,

להיות רטובה וקפואה,

ללבוש שכבות על שכבות על שכבות.

זה פשוט כיף, ואני כ"כ אוהבת את זה!

הכי אני אוהבת, לשכב במיטה (כדאי עם עוד מישהו) ולהתכרבל בשמיכה.

זה כיף.

ולהתחבק.

חיבוקים.

זה דבר שמרגיע, תמיד.

זה כיף, זה מחמם (את הגוף ואת הלב), זה מקרב, זה מראה איכפתיות, וזה בעיקר טוב.

הכי טוב בעולם. כל דבר יכול להירגע בעזרת חיבוק.

תלוי ממי כמובן, אבל ברוב המקרים זה יעזור.

תמיד כיף לקבל חיבוק, אני הכי אוהבת את זה בעולם.

יש אנשים שלא אוהבים את זה, ואני לא יכולה לראות אנשים שלא אוהבים חיבוקים.

אני משתדלת בעיקר להתרחק מאנשים כאלה.

אני יכולה להתחבק שעות וימים שלמים.

רק חבל לי שרוב האנשים לא. אני עכשיו משתדלת שלא, באמת שאני משתדלת.

אל תכעסו עלי, אני מנסה לא לחבק יותר. באמת שאני מנסה.

היה קר ורטוב, הייתי עייפה ועצובה

לא יודעת איפה ומה, מי הולך ומי נשאר

מי יחכה לי ולמי ימאס

מי חבר ומי נטש כבר מזמן

ובאת וחיבקת, ואמרת לא לדאוג

חיבוק חם ומרגיע, והבטחת שיהיה בסדר

וסמכתי עליך וידעתי

שאתה פה לפחות בזמן הקרוב

אז בבקשה לפני שתלך, חבק אותי

ואני מבטיחה, שלא אבקש כלום מלבד זה.

חורף חם וגשום לכולם!

תנו לי להתלהב, חיכיתי לרגע הזה הרבה זמן

ואוהבת המון, וחורפית מתמיד!

WinterGirl