Simple Song

29/12/07

פשוט ילדה כזאת קטנה, שלא יודעת דאגות.

פשוט ילדה כזאת קטנה, שמשחקת בבובות.

אני לא אוהבת להיות "בוגרת" "אחראית" או "גדולה"

אני רוצה להיות קטנה.. שידאגו לי..

שיעשו לי, שייתנו לי, שיביאו לי. רק עוד קצת, טיפה.

הכל קורה לי מהר מדי, ומוקדם מדי..

אני לא מספיקה לראות אותי מתפתחת, וכבר אני נערה.

הייתי ילדה תמימה, שהאמינה להכל..

ילדה חייכנית, בלי דאגות..

ילדה שחושבת, שאוהבת..

ועכשיו?

אני לא תמימה, ולא מאמינה בכלום..

אני מחייכת, למרות הדאגות..

אני חושבת, ובטח שאוהבת, אבל זה כי אני מרגישה חייבת..

אני יודעת לפגוע, להכאיב ולשנוא.

אני יודעת להיפגע, וגם את טעמו של הכאב.

ולמרות הכל, אני עדיין ילדה קטנה.

ילדה קטנה שהגיע זמנה מוקדם מדי..

שלוקחת את החיים ברצינות מדי..

שמייחסת חשיבות לאהבה ולשנאה..

אבל עדיין- ילדה קטנה.

(כבר המון זמן שאני רוצה לכתוב את זה, וממש מרגישה את זה בין האצבעות.. אני לא יודעת מה עצר אותי.. אולי פשוט לא רציתי להיות קטנה יותר)

1/1/2008

היה אתמול יום מדהים.. היום הכי הכי שהיה לי.. באמת.

רק חבל, באמת חבל שתמיד חייבים להרוס לי הכל. הכל.

ציפיתי ליותר מזה, תכננתי את זה הכי טוב..

אבל מי אני שיהנה מהיום המדהים הזה?

ההרגשה פשוט חמקה לי מבין האצבעות, חבל..

ד"א, הייתה בקשה לבטל את התגובות למנויים בלבד. אז ביטלתי. עצלנים.

לפעמים החיים מרגישים כמו בסרט מצוייר.

לפעמים סרט דרמה או אקשן.

קומדיה רומנטית, או אימה וזוועות.

ולפעמים.. פשוט מסך כחול. ריק.

בלי עלילה, התחלה, אמצע או סוף.

בד"כ, אנחנו לא מרוצים מהסרט שלנו..

ארוך מדי, קצר מדי.

רגשני מדי, ריקני מדי.

עצוב מדי, מפחיד מדי.

או פשוט, יותר מדי.

אבל יש רגעים, בודדים ומעטים.

בהם נסתכל על הסרט שלנו מהצד, ונקבל הרגשת סיפוק..

"זאת אני? אני הגיבורה פה בסרט הזה? אני עשיתי את זה?"

ונענה לעצמינו. כן, זאת אני.

אני כתבתי את העלילה, ביימתי, ויצרתי את כל האפקטים מסביב.

כי זה הסרט שלי, החיים שלי. ומי אם לא אני?

ומפה, העלילה בידיים שלי. רק שלי..

אני יכולה לתת מפנה, דרך או שביל, לאן העלילה תתגלגל.

אז אומנם רגעים כאלה יש, והם מועטים ביותר.

או לפחות נראים ככה. אבל לא, צריך לחיות אותם.

ואת הרגעים האלה, כדאי למצות עד סופם.

כי מי יודע מתי הם יחזרו?

אני חיה את הרגעים האלה. אני קוראת להם הרגעים שלי.

אצלי הם נמצאים כל הזמן, אסור לי לאבד שליטה.

אני לא יכולה בלי השליטה על החיים שלי.

אז יש אנשים שיפקידו זאת בידי הגורל, או בידי אנשים אחרים.

אבל לא אני. ממש לא אני.

שיר, ששולטת בחייה עד סופם.

18/12:

וכמה שזה קל ליפול. וכמה שזה קל להפיל.

וכמה, כמה שזה קל לשכוח..

לשכוח שיש לצדך מישהו,

לשכוח שאוהבים אותך,

לשכוח שיש לך את מה שאי פעם רצית,

לשכוח מה טוב ומה רע,

לשכוח מטלות, משימות ועבודות..

אחח כמה שזה קל.

וכמה שזה קשה..

כמה שזה קשה לדעת את זה.

כי מה שקל לשכוח, עוד יותר קשה לזכור..

ומה שקשה לזכור, הוא כמעט בלתי אפשרי לדעת.

אבל הכי קשה? לשים לב.

לפרטים הקטנים, הגדולים והעצומים.

לפרטים האלה שעומדים לך מול העיניים, ולא עוזבים אותך לשניה.

להבין שזה שם. אבל פשוט- לא לשים לב.

לשכוח ולהתעלם.. להניח בצד ולהשאיר את זה שם.

לתמיד.

אבל אבל אסור לשכוח, וצריך לזכור, וחייב לשים לב.

כי אם לא אני, אז מי?

כי אם לא, אני אהיה זה שיפגע

ואם לא, אני אהיה זה שאעליב

ואם לא, אני אהיה זה ששנוא

ואם לא, אני תמיד אצא הילדה הקטנה.

שלא זוכרת, לא מתייחסת ולא שמה לב.

רק אני, ולא אף אחד אחר.

עריכה 19/12-

וכמה, כמה שזה קל לברוח?

הרי גם ככה רע לי וקשה.

הרי גם ככה הבריחה תעשה לי רק טוב..?

אז זהו. שלא.

אני שוב מרגישה ממש רע בזמן האחרון.

כל מיני ריבים קטנים וגדולים פה ושם שמעיבים עלי בדרך זו או אחרת.

אנשים מתלוננים, כועסים, אדישים, או סתם לא זורקים זין..

ואני, אני משתדלת לשתוק. באמת שכן.

משתדלת לשאול, אבל לא יותר מדי.

לא להתערב, להסתכל מהצד ופשוט לשתוק.

משתדלת לספוג, לא להעלב, לנסות לראות את הצד החיובי.

משתדלת לעזור, ובאמת שמנסה..

באמת.

אני נורא פגיעה, נעלבת משטויות..

והכי משתדלת לא להראות את זה.

אבל השתניתי נורא.

והכי גרוע-

זה לא בשליטתי..

שיר, העצובה