Simple Song

הייתי שם. ולזה לא ציפיתי.

פתאום נכנס הצוות, והיא הייתה שם על האלונקה, עטופה במכשירים, צפצופים, רופאים. כזאת קטנה וחסרת אונים, בלי יכולת אפילו לנשום בכוחות עצמה. הכניסו אותה לחדר, וכל אחד המשיך בשלו- צילומים, בדיקות, מרשמים.

לאחר כמה דקות (אשר נראו כמו נצח) של ציפייה מצד משפחתה, התחיל הבכי, הצעקות לעזרה, לרופאים שיזדרזו ויעשו משהו. אנשים בבכי קורע לב, שמסרב להבין מה קורה.

אני יושבת עם הראש מורכן ולא יודעת מה לעשות. אין לי יכולת לעזור או להרגיע.. והבכי שובר, כואב. בכי היסטרי של אנשים מבוגרים.

אחרי כחצי שעה של פחד, כולם יצאו.. התפזרו.

פתאום נהיה שקט, אך לא הייתה שום הקלה. להפך- השקט היה מחניק, מכאיב. יותר מהבכי.

שקט צורם, דממה. דממת מוות.

היא מתה.

ומה ביקשתי.. חיבוק. רק חיבוק. ואפילו לא הכרתי אותה.

כבר שבוע שלא דיברתי איתו. אפילו לא ניסיתי.

אפילו לא התחלתי לחייג את ה- 054 של המס' שלו.

לא הורדתי את החסימה במסנג'ר אפילו לא לשניה.

לא שאלתי עליו, לא התעניינתי.

זרקתי הכל, קרעתי, שרפתי.

הכל קבור, אצלי בגוף. קבור בפינה הקטנה.

הפינה שתמיד הייתה שלו, אפילו כשאני לא.

אבל למה עכשיו, פתאום?

השירים שלו מתחבאים אצלי ברשימת השמעה. ואני לא יכולה למחוק.

עושה לי להיזכר בתקופה הטובה דווקא.

ודווקא כשטוב, פתאום לחשוב עליו?

פתאום החשק הזה, להתקשר, לספר לו על היום המדהים שהיה לי.

לספר לו שנגמרה הקייטנה, ולפרוק את כל התסכולים שמבקשים להתפרק.

את הכעסים.. לא להוציא עליו, להוציא איתו.

מבטיחה שזאת הפעם האחרונה. לא כותבת עליו.

ואם כן, אז זה יהיה משהו טוב. מבטיחה.

יהיה טוב. שיר.

נגמר הסיוט. הוא יצא לי מהחיים. מרצונו החופשי.

או יותר נכון- מרצונו בלבד.

אפשר להגיד ש.. לא הייתי מוכנה לזה במיוחד.

אז נגמר הסיוט של.. לסבול אותו, נקרא לזה?

לא, כי לא באמת סבלתי. אבל מה שזה לא היה, זה נגמר.

עכשיו צריך לעבור גמילה. גמילה יסודית. בלי לרמות, בלי להציץ.

להסיט את הוילון, לעצום עיניים, לשכב, ולחכות לכוח.

ואני בעצמי לא יודעת מאיפה להתחיל לחכות.

בקושי יש לי כוח לישון. אני מכריחה את עצמי לעצום עיניים, אבל גם לפקוח אותן.

כוס אמא שלך. תמות. תמותו שניכם.

גם כן, קוראים לעצמיכם חברים.

שיר, ה... שיר.

-"הפעם זה רציני. אני אמחק אותך מהטלפון, מהמסנג'ר. אני אמחק אותך.."

-"מהחיים שלך?"

-"כן. אני אמחק אותך מהחיים שלי."

אני משוגעת, במלוא מובן המילה.

אני אומרת דברים משוגעים, חושבת דברים משוגעים.

אבל בעיקר- עושה דברים משוגעים.

ובשביל אנשים שחשובים לי? אני אהיה משוגעת עד סוף העולם..

אני אתפוס טרמפים ב- 4 בבוקר, אני אברח מהבית.

אני אסתיר דברים מההורים שלי, אני אדבר שעות בטלפון.

אני אישן באמצע שומקום, אני אקום ב- 3.

אני אספוג צעקות, כעסים.

אני אהיה משוגעת. עד הסוף. מטורפת.

אבל תנו לי להיות ככה. תנו לי את המקום להיות משוגעת.

אני לא יכולה להיות כזאת בשביל מישהו, כשאני יודעת שהוא לא יבין את זה.

אני לא יכולה לתפוס טרמפים למישהו ב- 4 בבוקר, אם אני יודעת שהוא לא יפתח לי את הדלת.

אני לא יכולה לישון באמצע שומקום בשביל מישהו, אם אני יודעת שהוא לא יישן איתי שם.

אני לא יכולה לספוג צעקות וכעסים, אם אני יודעת שזה מגיע ממנו.

אני אוהבת להיות משוגעת בשביל אנשים.

אני אסתכן כמה שאני ארצה. אם צריך או אם לא.

אבל תשתגעו איתי.

שיר, המשוגעת.

עריכה:

זה האדרנלין, שזורם בדם, שגורם לי להיות כזאת.

לדעת שאני עושה משהו במטרה מסויימת, ואין לי מושג מה התוצאה.