כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 7/2003
חוזר מנסיעה קצרה. בסוף השבוע עוד נסיעה, גדולה.
אני שפוך. אסנת בטח עוד יותר שפוכה. השארתי אותה לבד יומיים. היא כמובן הלכה להורים שלה. חוזר מנסיעה קצרה. חמישי בלילה. חצות לילה. הטרמינל מתרוקן במהירות. יוצא לחניון ומעמיס את המזוודה מאחור. אני שפוך. עד שאגיע הביתה זה עוד 40 דקות לפחות. מדפדף בין תחנות הרדיו, אין שום דבר. הבלדות של סקורפיונס מתאימות לי למצברוח אבל לא כל כך לרמת העייפות. אז אני מתחיל לשיר איתם. זה עוזר. עוד צומת ועוד צומת. עובר בעיר מנומנמת. ילדים בחופש. עומדים בצמתים ותופסים טרמפים למועדוני הלילה. לוקח זוג בנות. אחת בי' ואחת בי"א.
- מה אתן רוצות להיות כשתהיו גדולות?
אחת רוצה להיות ספרית והשניה רוצה ללמוד וטרינריה. ואללה לא האמנתי. הלואי שתצליח. יורדות.
שוב עולות טרמפיסטיות. הפעם שלוש. פרחה אחת לא סיימה י"ב. ובקלי קלות הוציאה פטור מהצבא. כל כך בקלות היא הוציאה את הפטור, שכששאלתי על מה (היא קיבלה פטור) היא חשבה ששאלתי למה.
- כי לא בא לי לשרת.
השתיים האחרות עדיין לומדות. אולי עוד יצא מהן משהו. מצד שני אולי גם מהראשונה יצא משהו. רק שאף אחד לא יודע מה. אולי תהיה אשתו של דונלד טראמפ הבא.
- מה אתן רוצות להיות כשתהיו גדולות?
אחת לא יודעת. השניה - גם כן רוצה להיות ספרית.
- תיאמת עם הטרמפ הקודם?
היא לא מבינה על מה אני מדבר. ספריות באופנה? או שזה עניין של גיל?
לפני שהן יורדות ליד המועדון, הן מנסות להסביר לי מה זה רגאיי. נו.
בצומת הבאה עומדים שלושה בחורי ישיבה. נוסעים לכינרת.
- עכשיו?
- כן.
- מכאן?
- טוב, זה הטרמפ שהיה. נגיע.
- מתי תגיעו?
- בעזרת השם עד הבוקר.
- ומה תעשו?
- נתפלל שחרית, נדוג דגים ונחזור הביתה עד שבת.
אלוהים יעזור
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
