כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 10/2003
סוף החגים בלוז
כבר חדשים, מה חדשים? שנים, שאני מנסה לעבוד לפי מה שאמרה לנו קרן, המטפלת הזוגית. מותר להוציא קיטור. אבל לא להתפוצץ. מותר לכם להתלונן. רק צריך להבין, ולתת להבין שהבן זוג מתלונן על משהו. לא שהוא לא אוהב אותך. למרות שהוא אוהב אותך, הוא נשאר וממשיך לאהוב אבל זה לא אומר שהדברים שמפריעים לו כבר לא מפריעים לו. אבל אצל אסנת, האשמה חזקה מדי. כל פעם שאני פותח את הפה, היא מתחילה עם התירוצים.
לפני שבועיים, באמצע החגים, היתה לי הרגשה שהיא ממש מתקדמת עם זה. אמרתי לה: את יודעת, זה ממש מפריע לי שהשארת את הכביסה בדיוק כאן, ואני צריך לדלג מעליה כל הזמן. והיא התחילה כמובן עם התירוצים הפולניים. טוב, לא הספקתי. מתי בדיוק רצית שאני אעשה את זה? בין החיתול לבקבוק? אפשר לחשוב שדןדן בן חצי שנה. כבר מזמן עברנו את השלב הזה. אפשר לחשוב שאנחנו עדיין תקועים בהיסטריית הילד הראשון. כמעט שלא הייתה היסטריה. אפשר לחשוב שהיא מזיזה אצבע בבית! היא אפילו לא מסוגלת לומר למטפלת ולעוזרת מה לעשות. אני צריך לומר להן הכל כי היא מפחדת שהן תפחדנה ממנה. היא גם מפחדת שהן תפחדנה ממני אבל אין לה ברירה, אם אני עושה את זה, אז לפחות זה לא היא. אז מה זה עכשיו? לא חשוב, בלעתי, ספרתי עד שלוש ואמרתי לה הכי רגוע: לא שאלתי למה לא הספקת. רק אמרתי שאני לא אוהב את זה, זה מפריע לי. אז היא ישר אמרה: מצטערת שזה מפריע לך.
שמחתי מוקדם מדי.
בערב חג היתה לנו "מריבת יום שישי". אפילו לא רצינית. אולי 5 דקות. כבר יותר משנה שלא היתה לנו אחת. הייתי צריך להיות ער יותר לסימן הזה. גם השיפור בסקס בחדשיים האחרונים נעלם לו בשבועיים של החגים. ולא היה לחץ של המשפחה. אז מה קורה? לא יודע. נמאס לי לנחש. הדיאטה לא מצליחה? התיסכול הגובר שלה על חוסר הסבלנות של נופר, דבר שקורה רק לה ומשקף את חוסר הסבלנות שלה אל נופר. איתי היא בובה. ואני לא קשוח איתה. אני רק הרבה יותר סבלן ממנה.
היום דיברנו על הגגן שמאחר עם התיקונים של הגג. הוא מושך אותנו באף. אמרתי לה שזה מאוד מכעיס אותי כי עוד מעט חורף, אני לא יכול לעשות כלום ואני "אחזיר" בעיכוב הכסף. שירדוף אחרי. היא כמובן היתה לצידו. לא מענין אותה שההתחייבות לכסף מותנית בתנאי מוקדם של אספקת העבודה. זה לא קשור. לפעמים אני חושב שאנחנו צריכים לחזור לקרן רק כדי שהיא תבין שמה שמפריע לה זה שבעלה מסוגל להתנהג "לא יפה" עם מי שמתנהג איתו "לא יפה". להיות מניאק. אולי זה מה שמפחיד אותה.
אבל ממש שמחתי מוקדם מדי. היום, כשאמרתי לה: את יודעת מה הכי מפריע לי? ענתה: כן. הרבה דברים מפריעים לך.
נגמרה לי הסבלנות. נגמר לי הכח. חזרתי אחורה 6 או 7 שנים. שתקתי. אני כבר לא כועס. אני כבר לא מרים את הקול. אבל כבר מזמן לא שתקתי. נשבר לי. היא כבר נמצאת במקום אחר. השתיקה שלי לא תפריע לה. לפני כמה שנים הייתה נכנסת להיסטריה טוטאלית. דבר איתי. ולא הייתי מסוגל. היום, כשאני רוצה לדבר, היא לא רוצה. היא הרבה יותר חזקה. היא לא תשמע את השתיקה. ואולי מוטב.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
