פתאום, באמצע הדפדוף בבלוגים שלכן, הבנתי שאתם קבוצת התמיכה שלי. המועקה של המטלות, ההרגשה של צורך בסיפוקים מיידיים. שלא בא לי. המשקל של הידיעה שאני די דפוק בדרך שלי. שיש עוד הרבה מה לשנות. מוציאה אותי מהכיוון. אני מודה שאני קורא קבוע שלכן. בלוגים של בנים הם ברובם לא מענינים. הרבה יותר קל גם לסנן את הבנות המענינות מהשאר. כמו במועדון קרב. אני תחושת הדחייה הבוערת של ג'ק. מחפש לשווא את האני החזק. שישתלט לי על החיים ויוביל בגאון. מחכה לתפנית ולא מעז לפנות. ישר עד לבחילה. שקרים והעמדות פנים הם לא הצד החזק שלי. מה שמפתיע בהתחשב בתחום שבו אני עוסק בעבודה. בהתחשב במצבים שהצלחתי להגיע אליהם רק על ידי המנעות מחשיפת הפרטים. אומץ. מישהו יודע איפה מוכרים? כמה עולה טון? איפה לעזאזל מסתובבת מרלה סינגר?

אם מישהו מכם יודע איך להשתמש בתמונה המצורפת, שיספר לי.