כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 2/2003
 תדליקי לך אור
לאורלי
חומד,
קשה לך.
אבל את חזקה.
הרבה יותר משנדמה לך.
הדרך שאת מוציאה
את הדברים משאירה אותי
עם פה פתוח.
חזק שזה כואב.
את היחידה
שיכולה להדליק
את האור שלך.
וזה נמצא אצלך.
בפנים. את לא
צריכה את רמבו.
את לא צריכה את
מי שמחזיר אותך לדפוסי
החשיבה של אתמול.
רק את מי שדוחף
אותך קדימה.
עם הרגשה טובה וחיובית.
תלכי עם זה קדימה.
לפעמים אני תוהה איך זה שלכל כך הרבה אנשים יש מערכות יחסים עם המון תבניות שליליות ועצבים והשפלות. למה אנשים לא יוצאים ממערכות כאלה. והתשובה שלי היא פשוטה. לא לימדו אותנו, כשהיינו קטנים, לחפש את החיובי. לעזוב את השלילי. כשההורים והמורים שלנו התנהגו בצורה שלילית, לנו או לעצמם, אנחנו למדנו להתרגל ולחיות עם זה, ולהגיב לזה. כל כך התרגלנו שזה נוח לנו. אנחנו לא מותנים לחפש חיזוק חיובי. זו הטרגדיה הכי גדולה. זו הסיבה לכל הטרגדיות. כי מי שמותנה לחפש חיזוק חיובי, לא מקבל מצב שלילי. אם לא טוב לי עם מישהו, אז הוא לא חבר שלי. זהו. נקודה. סוף פסוק. אני לבדי אחראי לכיף שלי ולבריאות הנפשית שלי. כל מי שלא תורם צריך להתרחק ממנו. כמו מאוכל משמין. כמו מאוכל מקולקל. כמו מרעל!
שלכת (בתגובה) טועה. "החיים שלך לא חולפים, הם יהיו שם תמיד, כל יום שעובר יוחזר בהקדם" זו טעות חמורה.
הדבר הכי נורא בפוטנציאל הוא שעד שלא מנסים לממש אותו הערך שלו הוא אינסופי. אבל הערך האינסופי הזה, של "כל החיים לפנינו" נדמה לנו כדבר שאנחנו מחזיקים ביד. זה מונע מאיתנו לממש אפילו את הפוטנציאל של היום. כולנו מכירים את :ציפור אחת ביד... וכולנו, במעשינו, מעדיפים להשאיר את כל הציפורים על העץ...
אין יום שחוזר. לא רק שאין יום שחוזר. אין מחר. תשכחו ממחר. יש את היום. רק את היום. מה שלא נצליח לעשות היום, ביזבזנו. אז קדימה. תסתכלו כמה שעות נשארו לכם לחיות היום, ותחיו אותן עד הסוף. בכיף.
מחר, נתעורר ונעשה שוב את אותו תהליך. ננסה לעשות את המקסימום, הכי טוב שאפשר, בשביל מחר. אבל אז, מחר, זה יהיה "היום". יום אחד כל פעם.
Live your life one day at a time
למי שלא קרא את "בנק הזמן", אני אביא את הלינק ואם לא אמצא, אאלץ להעתיק את כל הקטע לכאן.
אורלי היקרה, תלכי לישון, ולפני שאת נרדמת, תקבלי החלטה: כשאת קמה, את יוצאת לדרך אחרת. עוזבת מאחור את הדברים הרעים ולא מסתכלת אחורה, לא בזעם ולא בפחד ולא בכלל. תצאי לדרך חיובית. את חייבת לעצמך.
ויום שעובר, לא חוזר.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
