כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 2/2003
 בסוף היא כן התקשרה
היא התקשרה. אבל אצלי היה כבר מצב רוח אחר. הייתי מאוד נחמד. השיחה זרמה על כל מיני דברים. אחרי שסיפרתי לה על מה שקרה בגן, החלטתי לספר לה על המצב רוח שהיה בבוקר. ידעתי שאני צריך להיזהר. היא ישר אמרה שאני כועס עליה. אמרתי לה שאני כבר לא כועס. ידעתי שזה לא מספיק. היתה לי מטרה אחרת. אם אני כבר מספר לה, זה צריך להיות עם תוצאה חיובית אחרת לגמרי. התחלתי להגיד שאם אני מתעצבן, זה בגלל .. היא קטעה אותי, אז אתה כן מתעצבן עלי. קודם כל, יש דברים שמעצבנים אותי. אבל, אבל, רגע, תני לי לסיים, הם מעצבנים אותי בגלל שאני בדיוק אותו דבר. מה? כן, זה מעצבן אותי שאת מתעצלת לעשות משהו כי אני עצלן יותר ממך. הסברתי לה מכיוון כזה. ואח"כ מכיוון אחר. רציתי שתצמח תובנה מהכיוון שלה. רגוע. לגמרי. ואז היא אמרה: זאת אומרת שאתה מתעצבן בעצם בגלל שרצית שאני אעשה את זה במקומך, כי סמכת עלי שאני אדאג לזה במקומך! (יש!) כן. זה מה שרציתי. שאת תעשי את זה במקומי. ואז היא שואלת: וזה נראה לך פייר שאני אעשה את זה במקומך? לא. קודם כל, מה שעיצבן אותי היום זה משהו שאת היית צריכה לעשות (למה הייתי צריך להגיד את זה? כי אני עדיין לא מושלם), וחוץ מזה, זה לא תמיד פייר. לפעמים אני עושה במקומך ולפעמים את במקומי. אבל כן, אני סומך עלייך וגם יש לי ציפיות שהן לא תמיד פייריות. וזה בגלל שאני אוהב אותך.
שקט.
זה עדיין לא משתחרר אצלה. יש לי זמן.
טוב, נדבר אחר כך. ביי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
