כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 2/2003
 היה גדול. נהניתי מאוד וגם אמרתי לה. היא ....
היה פיצוץ. חגיגה של ריקודים וטעמים ואורות והרבה חברות. בעיקר חברות. רקדנו בכיף. ואח"כ הלכנו ביחד למיטה. היה כיף.
כמובן שעד לפני האירוע הספקנו שוב להכנס למתח. היא הייתה יפיפיה בשמלה השחורה. וכשאני התגלחתי היא צעקה לי מלמטה: "יש מים חמים?"
למה? כי אני רוצה לשטוף כלים. (רבאק, עכשיו? עם השמלה? מה היא מנסה להוכיח?) לא, אין, ותעשי לי טובה, אל תעשי עכשיו כלים. אז מה לעשות? תשבי, תהני מההופעה של הבייבי סיטר. מה? משהו קונסטרוקטיזי? תקפלי את הכביסה. זה המשיך לתוך דיון ברגשות שלי. ולמה היא לא מצליחה לתת לי לכעוס. כי היא לא כועסת עלי. ואם אני כועס אז בשבילה זה באמת סוף העולם. זה כאילו שהיא לא שווה כלום. מה ההורים שלה עשו לה? (לא אמרתי את זה. למדתי כבר משהו) אולי מה אני עשיתי לה? זה לא כל כך משנה עכשיו. מאוד התאמצתי שזה יתנהל בטון הכי רגוע שאפשר. אני הולך לעשות חיים. אני רוצה לרקוד אתה. אני יודע שכשאני אתחיל לרקוד היא גם תתלהב. נשארנו מאוד תרבותיים. אבל כל הענין שוב עשה לי רע. בקושי דיברנו בנסיעה. ועוד ירד גשם. היא כנראה הרגישה שאני עדיין שפוף מהשיחה וניסתה לשפר את המצברוח אבל זה לא עזר. תשמעי, יש כפתורים שאת יכולה ללחוץ והם מפעילים תגובות גופניות אבל בתגובות הרגשיות את עדיין לא יודעת איפה ללחוץ. כאילו שאני הרבה יותר טוב.
גם כשנכנסנו לאולם זה עוד לא השתפר. אבל כשהלכתי לקחת משהו מהמזנון, עומד בתור, המוסיקה התחילה להזיז לי את הגוף. הרגליים מתחילות לטקטק את הקצב שעולה לברכיים ולמתניים, הלו, אתה בתור למזנון, הם מחליפים שם עכשיו את המגשים והתור לא זז אבל אני כבר מתחיל להתחמם. עזבתי את התור והלכתי חזרה אליה, תפסתי מתאבן מאיזו מלצרית בדרך והגשתי לה על קיסם עם פרח מאיזה שולחן בדרך. אני כבר מוכן לרקוד. מוכן? אתה בטוח שאתה צריך אותי? אני לא יודע אם אני צריך, אני יודע שאני רוצה אותך...
משם זה כבר זרם.
אני גם צריך לעבוד. הבלוגיקה שלי מתחילה לעשות סימנים של התמכרות. ביי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
