כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 2/2003
 איזה גבולות אין ב"אוהבת ללא גבולות"?
על סידורים של חיים ומוות של אורלי וגם לעצמי:
את לא צריכה להיות אוהבת ללא גבולות. זה קורה מעט מאוד. אני אוהב ללא גבולות. את הילדים שלי.
את אשתי אהבתי פעם ללא גבולות. לכן היום אני עובד קשה כדי לשבור חומות.
חומות שנבנות למרות שאין גבולות. חומות שנערמות להן מהררי סידורים של חיים ומוות. של התמודדות עם הורים וילדים ומשפחה מורחבת ומשכנתא ועבודה ומי מעיר את מי ומי מנגב למי. מי אוסף, מי מכין אוכל, מי מלביש, מחתל, מניק, קם בלילה. אני עשיתי ואתה לא.
חומות שהמלחמה בהן היא עם הרבה אהבה פורצת גבולות. התעלמות מחסרונות ודברים מעצבנים והמון מאמץ לפרגן. מאמץ. מ-א-מ-ץ. זו עבודה קשה. המאמץ להרחיק את הגבולות שאין.
את צריכה להתחיל ב"אוהבת" שזה אומר "בוטחת". לבנות אמון. אמון בעצמך. בהורים שלך. במקום שממנו באת. בחזרה לעצמך. לאלה שאת רוצה להיות בחברתם.
להאמין בעצמך זה לסלוח. לסלוח לעצמי שאני כזה. כמו שנולדתי. כמו שגדלתי. כמו שפיספסתי יותר מאשר כמו שהצלחתי. את ההצלחות כולם קיבלו. את האחריות לכשלונות בדרך כלל זרקו עלי בחזרה. אולי בצדק. מותר להם. אבל... גם מותר לי. מותר לי לפספס, לגמגם, להיות לא מוכן. לא לחשוב על כל דבר עד הסוף. לסלוח לאבא שלי על מה שהוא עשה ומה שהוא לא עשה. ואותו דבר גם לאמא שלי. ולאחים שלי. ולחברים שלי. אני יכול לאהוב את כל העולם? לא בטוח. לא לכל העולם מותר הכל. מותר הרבה דברים להרבה אנשים. אבל לא לכולם הכל כל הזמן. אני מחליט למי. את מי אני מוכן לקבל ואת מי לא. חוץ ממשפחה. משפחה לא בוחרים (אומרת הפולניה במחווה לחלב ודבש) אבל גם כשלא בוחרים את המשפחה, בוחרים איך להתייחס.
אח"כ את יכולה להחליט אם את רוצה לאהוב מישהו. ואח"כ לבדוק אם הוא מחזיר לך אהבה. ושוב לבנות אמון. וחוזר חלילה. זה מעגל האהבה.
אל תתני לעצמך לתעות במעגל החיים (עבודה, משפחה, יומיום) בלי שיצטלב עם מעגל האהבה.
אנשים שנסחפים במעגל החיים (קמים, מתרחצים, מתלבשים, אוכלים, נותנים נשיקה והולכים לעבודה. חוזרים ועושים אותו דבר בסדר הפוך) מסתכלים יום אחד (אם יש להם מזל) לאחור ואומרים: אלה היו החיים שלי?
אני לא רוצה להסתכל כך לאחור. ואם אני רוצה אחרת, אני צריך לקום כל בוקר בידיעה שאלו הם חיי ואלו הבחירות שלי וזה מה שאני רוצה לעשות.
אני צריך לקום ולהחליט כל יום שזו האישה שאני רוצה להמשיך ולחיות אתה. היום. כל יום הוא היום הראשון של שארית חיי. זו אחריות עצומה על עצמי. וזה בלתי אפשרי לקום כל יום ולעשות החלטה כזו. מודעות כזו תוציא אותי מדעתי. אבל אפשר גם אפשר לנסות להזכר ולזכור את זה כל יום. כי מקבלים לזה תזכורת כל יום. כשהבנזוגית משאירה את החלוק שלה על הרצפה במקלחת, ואת החזיה על הרצפה ליד המיטה. במקום לבעוט את החלוק אל החלון או אל האסלה, במקום לחשוב אם להחביא לה את החזיה, אולי היא תשנה את ההרגל, צריך להיזכר את מה עוטף החלוק הזה, וגם החזיה. הם עוטפים את התגשמות האהבה שלי. חסרת הגבולות. אותה אני לא רוצה להחביא. אותה אני צריך להוציא לאור. לחשוף אותה לאור השמש עד שתבלה ותדהה. מורה דגול (שנטשתי את רוב תלמודו) אמר לי פעם שמי ששומר על ספרים שלא יתקמטו ויתלכלכו הוא המזלזל בהם. לא זה המשתמש בהם עד שבלו.
אמא שלי תמיד היתה אומרת תתחדש, תבלה, תזדקן. היא התכוונה שאני אהנה. אצא לבילויים. ואזכה להזדקן. אבל תבלה זה לא רק בילוי. זה גם בליה. וזה מזקין. וזה מזכיר. את החיפושיות בשיר שלהם "כשאהיה בן 64".
(אני לא מאמין שאני מזכיר אותם בבלוג. אני ממש עתיק. רגע. רק בשביל להיות בטוח, מריץ חיפוש. "הפולניה" נמצא בבלוגים מעל 25 פעם. החיפושיות כלהקה - פחות מעשר, פשיוווו, אני לא העתיק היחיד כאן)
נחזור רגע לציצים של אהובתי. אחלה חזיה. אני כל כך מבין את אלו שאוהבות להתגנדר בחזיות יפיפיות. אני מת עליהן (על החזיות).
אני רוצה לבלות את האהבה שלי. שתהיה כמו סמרטוט. כמו חולצת טי מסמורטטת שאפשר ללבוש כל היום בבית. זה קשה. זה מצריך חשיפה בפני מי שאתה אוהב. זה שדעתו חשובה לך. זה שאתה מוכן להתווכח אתו עד דמעות באיזה שיטה צריך להחליף חיתול. תסבירו לי איך זה שגבר יכול לחשוב להציע לאשה איך להניק תינוק יותר טוב. אה? מה שהוא אומר לה בעצם זה מותק, אני מת עלייך. תודה שאת, ורק את, יכולה ומניקה את התינוק שלי. אני אוהב אותך ואותו. ומה שיוצא לו זה נראה לי שככה יהיה יותר נוח.
זהו בינתיים. לעבודה. תאהבו. תבלו. תזדקנו באהבה.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
