כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 3/2003
 אני והטרמפיסטית הבלונדינית. פתיחה לסופש רגוע
יוצא מהעבודה הביתה. חותך מוקדם לקראת סופש. הולך לנקות ולקרצף את הבית. בתחנת האוטובוס עומדת בחורה. בלונדינית קומפקטית מתולתלת. נמשים. חמודה של ממש. עוצר בצד. מעביר את התיק הכבד לחושב האחורי.
-מגיע לעיר?
-כן.
-למרכזית?
-לא.
נכנסת.
-מאיפה את?
מבחינתי, מי שעולה לטרמפ, לא חשוב אם זה גבר או אישה, בחור או בחורה. יש לו שתי אפשרויות. לענות לי על השאלות או לרדת. עדיין זה לא קרה שמישהו לא ענה. כנראה שזה מין חוזה לא כתוב שטרמפיסט צריך לענות על שאלות הנהג/ת. אותו כנ"ל לגבי פלאפון. אם מישהו עונה לטלפון או מתקשר בלי לשאול אותי אני עוצר בצד. הלו. אתה אצלי באוטו. זה לא הבית שלי. אתה נמצא בחלל של שני מטר קוב איתי לבד. אל תזיין לי במוח. אני הנהג ואני אזיין לך במוח אם אני רוצה. יש לך ברירה. לרדת. עכשיו, נראה אם אפשר לסחוט איזה חיוך מהבלונדינית.
-מאיפה את?
היא ממלמלת. אני לא שומע טוב? או שהיא מדברת ממש חלש. 1 2 3. נסיון.
-מאיפה את?
-מממ....
נוקבת בשם מקום קטן. ישראלים חיים ליד בני דודיהם. למה לא. לבריאות. אני לא יכול לעשות את זה למשפחה שלי.
-עובדת בעיר?
-כן.
-מה את עושה?
שותקת. מהססת? מלמול קטן. הלו אחת שתיים? האוזניים שלי כנראה לא מה שהיה לפני הצבא.
-לא שמעתי. מה?
-מנקה.
היא מדברת כל כך בשקט. כאילו שאינה רוצה שישמעו אותה. מה יש לך? מנקה לא יכולה לעלות לרכב עם בחור יפה לבוש טוב ולהתנהג נורמלי?
-איפה? במשרדים בעיר?
אני כנראה מתחיל לתת לה את התשובות.
-כן.
-מתי את מתחילה?
-עוד מעט, בשתיים.
-אהה. אז עד מתי את עובדת?
-עד אחת עשרה, שתים עשרה.
-בלילה?
-כן. (דה)
-ואו. זה קשה.
אני ממלמל עוד כמה מילים על המצב הקשה במשק. די ברור שהיא מעדיפה לזחול עכשיו לאיזו מערה למשך 10 השנים הבאות. נסיון מהיר לתקן את המצב. לאן ניקח את זה מכאן?
-כל יום?
-כן, בדרך כלל. וחוץ מזה, (טופחת על התיק צד שלה) גם מדריכה.
-מדריכה? מה את מדריכה?
-היסטוריה, גיאוגרפיה, אזרחות וכל מיני.
-איפה?
-בתל אביב.
-אז את גם מורה!
-לא ממש. מדריכה. הם לא קוראים לזה מורה. מדי פעם אני מחליפה מישהי.
ממש מפתיע. במצב היום. אולי זה לא משרד החינוך. אולי זו מסגרת משלימה. למה לקרוא לזה מורה ולשלם יותר כשאפשר לשלם שכר מינימום למדריכה מחליפה
-יפה מאוד. זה בטח יותר משתלם מנקיון.
אני מנסה לפתח את הענין ולתת לה לספר משהו טוב. אולי תצאי מהאדישות הזו? חוזר אלי בומרנג בלתי צפוי בעליל.
-כל עבודה מכבדת את בעליה.
ואו. מותק יש לך צ'יפ ענק על הכתף! מה זה היה שאמרתי? חמור. לאן הכנסת אותה? אננניייי? לשום מקום. היא הייתה שם כבר קודם.
-ברוווור! כל עבודה מכבדת את בעליה. אני אמרתי יותר משתלם!
-כן. זה נכון. זה קצת יותר משתלם.
יש!! אולי נתקדם? נראה לי שהיא כבר לא תרד מהטרמפ הזה מחייכת.
-אבל את נוסעת עד לתל אביב בשביל זה. משלמים לך נסיעות?
-לא. למעשה הם אמרו שהם צריכים מישהי מתל אביב. אם הייתי אומרת להם שאני גרה רחוק לא היו לוקחים אותי אז אמרתי להם שאני גרה בתל אביב.
-או. אז כדי להחליט אם זה משתלם את צריכה לקחת בחשבון זמן נסיעה, כסף לאוטובוס, ועוד כל מיני דברים. אבל זה תלוי כמובן אם יש לך משהו אחר במקום.
-נכון אבל אני צריכה לממן את הלימודים.
-מה את לומדת?
-רפואה.
-ואו, כל הכבוד. בהצלחה. אני פונה כאן. איפה את רוצה לרדת?
-אחרי הרמזור.
-טוב.
יורדת.
מה האמת? מה הבדיה? לך תדע. זה לא משנה.
נוסע הביתה. קודם כל מדליק דוד. שוטף ריצפה. אשתי כבר כמה שבועות לא מספיקה להגיע לזה. פותח ברז באמבטיה. גומר לשטוף את הכלים שמחכים בכיור. כולי קפוא וצפוד. נכנס לאמבטיה מהבילה. שורף. חום מתפשט בכל הגוף. אחרי עשרים דקות שוטף את עצמי במים חמים וקרים לסרוגין. עכשיו הגוף בכלל לא מרגיש את הקור. מתלבש ונכנס אל מתחת לפוך. תעירו אותי עוד יומיים.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
