כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 3/2003
 אלמר והאורחים וגם נערת הטלפון
אלמר לא שכח שמטרת הישיבה היא לתת לאורחים להרגיש חשובים. במה לפטפוטים. הצגת דברים קונקרטיים כאילו שהם אפשריים. הוא בעצמו הגדיר כך את הישיבה. אותי זה מטריד. לשבת סתם בישיבה שמתארכת גם ככה מעבר לגבול הסביר. ככל שהזמן עובר אני מבין שהאורחים, יותר משהם מכובדים, הם מנופחים. באויר חם. בעצמם. האורח הבכיר מקשקש על משימות התאבדות ועל ניתוחים מלומדים של השוק. לקראת סוף הישיבה מתברר פתאום שהאורחים גם שלחו חומר מראש. צבי-צב מחזיק אצלו בתיק המסודר ארבעה עותקים. עבור מי בדיוק? האם הבלוג שלי יהוה במה לקיטורים שלי? זה הולך לכיוון. מגיעים לשלב שבו כולם חוץ מהמציגים כבר מפהקים. אני כובש ראש בניירות שלי וכותב. צבי-צב מסתכל בצורה גלויה, מפינת השולחן, אל תוך הבלוק שלי. מרים גבה. שיחפש תחברים שלו. הכתב שלי קטן מדי בשבילו. אנחנו בשלב בזבוז הזמן. אלמר ממתין כנראה עד שיקראו לו לישיבה הבאה כדי שיהיה מוכרח לסיים את הנוכחית. אני זוכר שיש ישיבה אחרת שאני צריך להכנס אליה. היתה צריכה כבר להתחיל. שם לפחות יש את עמוס שתמיד כיף לשבת ולפטפט אתו. גם דינה תהיה שם. רק משיחת הטלפון שהיתה לי עם דינה לפני יומיים נראה לי שאני אהנה להכיר אותה...
נשמעה סקסית. מעניינת. חמה. אני מת לדעת מה ההתאמה בין ההתרשמות שלי מאיכויות הקול ששמעתי לבין המציאות.
עכשיו אלמר נכנס לשלב האנקדוטות. אני כבר מבין שגאולתי תגיע רק מהאורחים. אחד מהם מקבל טלפון ועונה באמצע הישיבה. בנוכחות כולם. "כן. עוד כמה דקות אני מסיים". יש!. יאללה. סע הביתה. אחד האורחים מדבר על חברות פורצ'ן 500 ואלמר שואל מה הקשר לחברת 500? לפעמים אני חושב שהוא ממש מטומטם. הוא מכיר חברה אחת שיש לה 500 בשם. אחד האורחים מתחיל לספר עלילות גבורה בעולם הגדול. אני מתחיל לחשוש שאפספס את דינה, אבל לא מאמין שעמוס יתן לה ללכת כל כך מהר...
מזל שהאורחים צריכים ללכת. ישיבות עם אלמר נמשכות עד אין קץ. אני הולך לראות פנטזיות טלפוניות מתגשמות.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
