מוקדש לאינגה
אנחנו מכניסים את עצמנו לתוך המצבים שאנחנו כל כך שונאים, כי אנחנו מכירים אותם. אנחנו כל כך מכירים אותם עד שאנחנו מרגישים יותר בנוח להכנס אליהם. במילים "לך תתרגל איתה" יש הרבה מסר חבוי. אנחנו יצורים של הרגל. הרגל מקל על המוח שלנו שלא צריך לחפש כל הזמן נתיבים חדשים למצוא "טרף". זה לא משנה אם הטרף הוא אשה, גבר, סנדויץ' עם טונה, סטייק, המקום בו הנחנו את משחת השיניים. ההרגלים הללו יוצרים אצלנו קיצורי דרך במוח. מקומות שאנחנו מגיעים אליהם בלי להתאמץ. בלי לחשוב יותר מדי. המקל שתקוע לנו בגלגלים, לא תמיד אנחנו תקענו אותו אבל זה כבר עניין אחר. השאלה היא באמת לא אם ההורים אשמים או אנחנו. השאלה היא מה אפשר לעשות עם זה. וכאן צריך להבין. פשוט להבין. גם להבין את התהליך וגם להבין שהפתרון איננו איזה זבנג וגמרנו. אי אפשר פשוט להוציא את המקל מהגלגלים. גם מי שמחליט לשנות את עצמו לבד על ידי הגעה למודעות והבנה של התהליך וגם מי שמחליט לפנות ליועץ או מטפל מסוג כלשהו, לא יכולים לצפות שבסוף התהליך הם יהיו מישהו אחר. זו לא המשמעות של לשנות. להשתנות אין משמעותו להיות מישהו אחר. משמעותו להיות מסוגל להגיב בצורה שונה. למרות שאתה אותו אדם. למרות שאתה סוחב עדיין את אותן זכרונות ואותם מטענים שבדרך כלל דוחפים אותך לתגובה אימפולסיבית ולמקום שאתה כבר לא רוצה להיות בו. עצם העובדה שאתה כבר לא רוצה להיות בו היא התקדמות. עכשיו השאלה איך עושים את זה. מה שאפשר לצפות מתהליך של שינוי, עם או בלי מטפל, זה להבין. להבין איך אתה עובד. להבין מדוע אתה מגיב כפי שאתה. לכנס שוב ושוב לאותם מצבים. לאותן פינות. מתעצבן. מתחרפן. נאטם. וכשזה קורה, אם אתה מבין למה, אתה יכול לשנות את התגובה שלך. אתה מבין שאתה בסדר. אתה פשוט מותנה לתגובה רגשית מסויימת. וכשאתה מבין מאיפה מגיע הרגש הזה, אתה יכול להגיב אחרת. אתה יכול לומר לעצמך: טוב, זה מכעיס אותי כי ככה אני. עכשיו בוא ונבחן אם זה באמת מכעיס. מה בעצם השני אמר? מה הוא התכוון? לא מה אני שמעתי בגלל ההתניה שלי. למה פגעתי בה? בגלל שהרגשתי דחוי? למה נאטמתי? בגלל שהרגשתי מושפל? האם אני יכול לקבל את עצמי? האם מותר לי להרגיש דחוי? מושפל? מותר לי. האם זה אומר שאני צריך בגלל זה להפסיד את הסיכוי שלי להסביר את עצמי או להבין את השני/ה? לא. אני יכול לשנות את תבנית ההתנהגות שלי אם אני מבין שההתנהגות הנוכחית שלי נובעת מהרגשה מסויימת. עכשיו, כשהרגש הזה עולה, אני יודע מאיפה הוא בא. אני רוצה להתנהג אחרת.
אני רוצה לספר לכם משהו מדהים. חלקכם כבר יודעים אותו. אנחנו מרגישים מה שאנחנו מתנהגים. המוח שלנו מתרגם גם ישר וגם הפוך. וכשאנחנו מרגישים רע אנחנו מתנהגים רע. אם אנחנו מתנהגים טוב אנחנו מרגישים טוב. במקום רע וטוב תשימו עצוב/שמח/כועס/מפחד. אחרי זמן מה, ההתנהגות השונה שלנו משנה גם את ההרגשה. ומה שאמרתי קודם, שאי אפשר לשנות את ההתניה של ההרגשה, הופך ללא נכון!
תפנימו את השיר הנפלא הזה שלקוח ממחזמר המלך ואני (אנה ומלך סיאם) ונקרא "לשרוק ניגון שמח". מספר על ילד שכשהוא פוחד הוא שורק לו ניגון שמח והעמדת הפנים שלו, שהוא לא מפחד, מטעה את כולם. וכשהיא מטעה את כולם, גם הוא מאמין שהוא לא מפחד!
Whistle A Happy Tune
(from the King and I)Music by: Richard Rogers,Book and Lyrics by: Oscar Hammerstein II
Whenever I feel afraid
I hold my head erect
And whistle a happy tune
So no one will suspect
I'm afraid
While shivering in my shoes
I strike a careless pose
And whistle a happy tune
And no one ever knows I'm afraid
The result of this deception
Is very strange to tell
For when I fool the people I fear
I fool myself as well
I whistle a happy tune
And ev'ry single time
The happiness in the tune
Convinces me that I'm not afraid
Make believe you're brave
And the trick will take you far
You may be as brave
As you make believe you are
You may be as brave
As you make believe you are
While shivering in my shoes
I strike a careless pose
And whistle a happy tune
And no one ever knows I'm afraid
The result of this deception
Is very strange to tell
For when I fool the people I fear
I fool myself as well
I whistle a happy tune
And ev'ry single time
The happiness in the tune
Convinces me that I'm not afraid
Make believe you're brave
And the trick will take you far
You may be as brave
As you make believe you are
מומלץ למי שיש לו קאזה להוריד את השיר. למי שאוהב מחזות זמר.
שבוע נפלא.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
