כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 4/2003
 על רגש ונוסטלגיה
רגש החובה הוא ההרסני ביותר לאישיות.
מתוך ארבעת הרגשות היסודיים: פחד, כעס, עצב, שמחה, הפחד הוא החזק ביותר. כל תגובה מתוך המגוון העצום של הרגשות האנושיים מקורה באחד או יותר מבין הארבעה. הסדר של הרגשות מכוון. פחד וכעס הם הראשוניים ביותר. האינסטינקטיביים ביותר. הנפוצים ביותר.
הם שניהם קשורים חזק ליצר ההישרדות. אינסטינקט fight or flight מבוסס עליהם. אינו אפשרי בלעדיהם. רק שבתוית שנתנו לו הפכו את הסדר. הפחד קודם לכעס והבריחה קודמת למלחמה. נלחמים רק מתוך בטחון ביכולת או כשאין אפשרות לברוח. כשחיה בטבע נתקלת באיום שאינו ידוע, קודם כל תנסה לברוח. כשהאיום ידוע ומוכר וניתן להתגבר עליו או אם אין אפשרות לברוח - תלחם.
ההישרדות מקפלת גם את האישית וגם את המשך המין. שרידת הצאצאים. חיה שנתקלת באיום על צאצאיה תלחם לעיתים גם כשהאיום אינו ידוע ולא ברור כלל אם יש סיכוי לנצח.
רגש החובה הוא הרגש הנובע מהפחד של פגיעה ביכולת או בסיכויי השרידה. הפחד שמא משהו שצריך להתבצע לא יתבצע ולכך תהיינה השלכות חמורות והרסניות.
החובה היא הרגש שעליו מבוססות רוב הדתות. אם לא תבצע משהו, התוצאה תהיה הרסנית.
בלייז פאסקל, המתמטיקאי הגדול מהמאה השבע עשרה, מצא נוסחה שהוכיחה שכדאי לקיים את מצוות האמונה באל. בדרך כלל, הוכחות לקיומו של אלוהים נשענות על דדוקציה שמראה שהוא חייב להיות קיים או על אינדוקציה שמראה שהוא קיים בסבירות גבוהה. פסקל הלך בדרך שונה לחלוטין. לדעתו, כדאי "להמר" על כך שאלוהים קיים. אפילו שלא נוכל לדעת בחיינו אם צדקנו. פשוט משום שיהיה זה מעשה שקול ואחראי לקיים את מצוות האמונה. מי שרוצה יכול לראות את הטבלה המלאה עם המספרים של "יחידות השמחה" שמרויח מי שמהמר שאלוהים קיים. התוחלת למקיים את דבר אלוהים היא אינסוף שמחה(אם אלוהים קיים) פחות עשר יחידות שמחה (אם לא קיים) שזה אינסוף. לעומת מי שלא מקיים, אצלו זה משחק אפס. טוב, אחת מהנחות היסוד היא שהויתור על נוחיות ועל שמחה הוא מזערי. זה ההסבר לביטחון הרב שיש למקיימי מצוות שכדאי להם ללכת בדרך שלהם. מה שקורה אח"כ כשאורח החיים הזה מגיע לידיעת הציבור, זה כבר כרוך במלא פוליטיקה מלוכלכת ושאף אחד לא יעיז אפילו להתייחס לזה כאן. זה לא ממין הענין (אוף טופיק בעברית תקנית). רק עוד דבר אחד. המחזירים בתשובה מכניסים למשוואה את הפחד מפני מה שיקרה אם מישהו מהמר על הסוס הלא נכון, ואלוהים כן קיים. אז מתחילים תיאורי הגיהנום ושות.
זהו הרגש שעליו מבוססים יחסי משפחה לא תקינים במשפחות רבות. עושים דברים כי צריך. לא כי רוצים. כי מה יקרה אם לא. ומה יחשבו אם לא. ומי חייב לעשות מה.
פסח 1993.
באותה שנה קיבלתי הזדמנות של פעם בחיים להסתכל אחורה בזמן, עשר שנים, ולראות מה זה היה לי. וכמו בסרט של האחים טביאני, ראיתי מהיכן בא רגש החובה, מסובב את המצב, מכניס את ההורה לדינמיקה של התנהגות שכל כולה התמקדות בשלילי.
כשאבי חזר מבית כנסת עם אחי הקטן. בן הזקונים. התברר שהבנדיט לא אמר מילה אחת של תפילה. לפחות לא כשאבי ראה. ואז התחיל הטפטוף.
- בטח תיכף תיקח עיתון.
כל התפילה לא אמרת כלום.
הגעת רק אחרי קריאת התורה.
עוד מעט תגיד גם שאתה רעב.
אתה לא יכול לאכול לפני שתתפלל מוסף.
אחי כמובן לא מגיב. הוא מכיר את הרוטינה. הוא גם יודע איך היא תיגמר אבל הוא נהנה למתוח את החבל עד כמה שאפשר.
- אני לא מבין איך אתה חושב?
אתה לא מבין שאני צריך לחנך אותך.
עד שתהיה בר-מיצווה העונש הוא עלי!
התפקיד שלי זה לדאוג שתתפלל!
אתה לא תאכל היום עד שתתפלל.
אתה בכלל יודע איך להתפלל?
הסולם הוצב ארצה. ראשו נוגע בעץ.
- בטח שאני יודע.
מכאן התחיל פלמוס קטן שסופו בפתיחת הסידור של אבא כי זה הסידור שבמבט מקצה החדר ניתן לראות בדיוק לאן מתקדם הבנדיט בתפילה. כל מיני התכתשויות קטנות שמטרתן להראות לצעיר הלח והדביק שגם אם הוא חושב שהוא יודע מה צריך לעשות, כדאי שאבא שלו יגיד לו כי הוא בעצם לא יודע.
בחזרה לעתיד. פסח 2003.
ויכוחים חצי תיאולוגיים שהתעוררו בין יושבי השולחן העלו על פני חיוך. מישמש של אמונות וכאילו הוכחות שבו הרי אף אחד לא מתכוון לשנות כהוא זה מעמדותיו. אבל מה איכפת לי. אני נהניתי לראות אותם מחייכים. עוד מנה? משהו לשתות? למחרת, כשלקחתי את אבא הביתה, הוא לא הזכיר את זה אפילו במילה אחת.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
