כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 7/2003
מה קורה לי?
אתמול.
נוסע עם הילדה לחוג. בימים שאני לא הולך לשחות אני לוקח אותה לכל מיני חוגים. נכנסנו לקנות לה קרטיב. אח"כ רצתה פיצה. במקרה קנינו את הקרטיב ליד הפיצריה של הלבנוני. עכשיו אני יכול לומר שהוא עושה את הפיצה הטובה ביותר בעיר. בדרך, באוטו, הילדה בקושי סיימה את המשולש שהוא חתך לה לחתיכות קטנות. אני גמזתי 4 משולשים בלי להרגיש. פיצה מעולה, רכה מלמעלה וקשה מלמטה. החלק התחתון מתפצח בין השיניים והחלק העליון מתגלגל על הלשון בעושר של גבינה מותכת ורסק עגבניות חמצמץ.
כשהלבנוני סיים להכין את הפיצה, ביקשתי שישאיר אותה בתנור עוד שתי דקות, שתצא "קריספי". אדם שנראה מבוגר ממני (לא חוכמה, אני נראה בן 28), ביקש וקיבל שתיה אבל עדיין לא שילם. ואז הלבנוני חזר אלי ועשינו חשבון. ותוך כדי, הבחור עם השתיה מתערב ורוצה לשלם. לא יודע מה קרה לי. אולי בגלל שחיכיתי לפיצה, אולי בגלל שהחוג של הילדה היה צריך להתחיל.
- אפשר לשלם?
- סליחה חמוד. אני פה לפניך כל כל מזמן שהפיצה שלי כבר מוכנה.
- טוב בסדר, לא חשוב.
אני קולט שדיברתי אליו בטון ממש קשה. כמו שהייתי מדבר לפקודים בצבא.
סיימתי לשלם. יוצאים מהפיצריה והילדה פוסעת אחרי, ומבקשת להחזיק את המגש של הפיצה. היא מסתכלת אלי, למעלה, על המגש שבידי ומועדת על מסילת הויטרינה הפתוחה של הפיצריה. מטר ממנה, בקצה החנות, יושבת אשה מבוגרת, בין שישים לשבעים. והיא נבהלת.
- אוי.
אני מסתכל על הילדה. היא לא מתרגשת מהנפילה. ברכה נסרטה קלות. היא עדיין על ידיה ובירכיה, מסתכלת שמאלה אל האישה בארשת מוטרדת. אני שולח יד לעזור לה לקום. היא מסתכלת עלי. מבטה עדיין מוטרד.
האשה מסתכלת עלי. היא גם מוטרדת. אני מתחיל להתעצבן. מה את מוטרדת?
- את נבהלת, והילדה נבהלה עוד יותר, ממך.
- כן, אני מצטערת. קורה.
אני קולט את הטון הקשה של המילים שאמרתי. אני? אפשר לחשוב מה היא עשתה לי.
- לא נורא, לא קרה כלום.
ממשיך ללכת עם הילדה לאוטו.
- את בסדר מותק?
- כן. זה שום דבר. זה יעבור מהר. אבא מה אמרת לה?
- שאת נבהלת יותר מה"אוי" שהיא עשתה מאשר מהנפילה. לפעמים אנשים מבוגרים נבהלים כשילד נופל והם עושים "אוי". כמו שסבתא עושה. זוכרת?
אני קולט שאני מפטפט איתה ואני עדיין בהלם מאיך שהתנהגתי אל האישה הזו, שיותר מבוגרת מאמא שלי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
