כשהאדם ושתי עיני בתו שרים
|
| 8/2003
אמרתי לכם. אמרתי גם לי.
פגישה בתל אביב התנהלה בדיוק לפי מה שצפיתי. המשמעויות הן הרות אסון. לא לי. הן היו לי ברורות. אבל אף אחד לא רצה לקבל את דעתי. אז נסענו כולנו לתל אביב, נפגשנו עם מי שצריך. קיבלנו הבהרות. עכשיו ברור לכולם שלא ניתן להתעלם מהבוץ.
יום ארוך נגמר. נוסע לשלום. קופץ לעזריאלי לנקות את הראש. 20 שקלים על משחקי הצליפה עושים את זה יותר טוב מכל דבר אחר. ואז באחת הקומות רואה מחזה ברור. כמה דמויות מישרא נפגשות לאחר צהריים של כיף בקניון. איזו התפכחות שידעתי שתבוא.
כמה טוב שיש רכבת.
| |
משוואת הסקס
חצי שנה עברה. לפני שישה חדשים, כשהתחלתי לכתוב, הילד היה כמעט בן חצי שנה. היחסים עם אסנת היו בשפל המדרגה. כך חשבתי. שנה בלי סקס. שתי מציצות. עוד פעם אתה סופר? מי סופר? כשיש כל כך מעט אז לא ממש צריך לספור. ילדים בבית - אור בבית. כשיש אור - לא עושים סקס. אני עסוק בעבודה. היא בעבודה שלה. רוב הנטל של דןדן עליה. רוב הנטל של נופר היה עלי. בין לבין, הלכנו לאיבוד. מה היה לנו בחצי שנה הזו? ארוחה רומנטית אחת (מי שקורא - קרא), עוד שתי מציצות (עליה של חמישים אחוז). הסקס לעומת זאת הוכפל פי מאה. אז אני עדיין עומד באותו מצב. דום מתוח ודגל מתנפנף ברוח. יותר נכון שפריץ עם הרוח.
המעבר של נשים מסטטוס של נשואות לסטטוס של נשואות פלוס גורם להיפוך הסימן בצד של הגבר, או של הסקס, או של אחד הנעלמים האחרים במשוואה, שעדיין לא התגלה לי.
האמת היא שבין הילדה הגדולה לבין הילד הקטן היו שלוש שנים לא רעות בכלל. מי סופר? אני זיינתי (אנחנו עשינו אהבה) לפחות 60 פעם וקיבלתי לפחות 30 מציצות. בערך עשרים פעם בשנה זה בכלל לא רע לפי מה שאני שומע מנשואים אחרים. ליקקתי דבש. עכשיו מתברר שהאפטר טייסט של הסוכריה די מריר (היא טוענת שמלוח). הדבורה שהיתה כל כך להוטה אז למצוץ את הצוף שלי עסוקה עכשיו בהכנה מסיבית של דבש במפעל לייצור חרא מוכן ארוז בטיטולים. לא עוזר כמה אננס אני אוכל. לא עוזר שהורדתי 5 קילו ואני שם את דודי בלסר בכיס הקטן. לפני כמה שבועות היא פתאום מסתכלת עלי כשאני יוצא מהמקלחת עם מגבת למתני.
- ואו, אתה נראה ממש כמו איזה פסל יווני.
- כן? את אוהבת?
- אה הא.
עברנו למילים בנות הברה אחת?
- גם הבחורות בבריכה כנראה חושבות אותו דבר. כולן מסתכלות כשאני יוצא מהבריכה ועולה על המתח.
- .
שתיקה. זהו. יצא מזה משהו? כלום. נאדה.
הפעם האחרונה שעשינו את זה היתה במשרד שלי. לא ברור לי מה היא ראתה. מאחר וגברים יותר יפים ממני אין כאן, אולי היו אלו הבנות שחירמנו אותה. יותר סביר שמשהו בדרך למכולת או לקופת חולים או לקנות את ערכת בדיקת ההריון. בינגו! הרוקח החתיך בסופר פארם!. בויינה בויינה, זה לפני שנה וחצי. אני ממש כפייתי. או פסיכוטי או משהו אחר. לאמשנה. היא נכנסה למשרד, נעלה את הדלת, התיישבה על ירכי, על הכיסא המרופד, תוך שהיא מרימה את החצאית הקצרצרה שלה כדי לחסוך לי את התהיות לגבי התחתונים. הניחה אצבע אחת על שפתי התחתונה. הטעם והניחוח היו מוכרים, ברורים ומשכנעים. משם זה התגלגל די מהר לשולחן והיה די ברור שאת הרעשים והקולות שבקעו ממשרדי יכלו לשמוע בחוץ. הוילונות שהיו מורדים לא יכולים לחסום יותר מדי קול כשכל מיני חפצים שעדיף שלא אפרט נפלו להם לריצפה. שלא לדבר על הגניחות שלוחות הרסן שלה. אולי היה שם עוד מישהו עם הרוקח? אני? קנאי? לא. סתם מיובש.
כבר עברו שמונה עשרה חדשים? מה קרה? מה שקורה לכל נשואה שחוטפת פלוס. היא הופכת להיות מאוד ממוקדת. מה שקוראים "מכוונת מטרה". אמנם המטרה היא די קטנה אבל יש לה פה גדול ותובעני שצווח כל אימת שפיטמה לא ממלאת אותו בתדירות מספקת. אני מזדהה. תוך הכרה בעליבות הקיומית הנוכחית. זכרונות של חסדי נעורים הם תחליף מציאות די עלוב. מצד שני, גם בלוג.
| |
אנשים שואלים.
שואלים. מגיבים. אם הם מתכוונים לישרא, אני לא יודע. לא יודע אם חזרתי או לא. אני מאוד עסוק. מעולם לא עזבתי. אני פשוט מאוד עסוק. לא יכולתי אפילו לקרוא כשהייתי בחול. אבל אני קורא מדי פעם כשאני פה.
| |
לדף הבא
דפים:
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
