כן.. מחר זה יהיה שבועיים, והיא לא פה. החיים ננראים שונים לגמרי כמו שהם היו פעם, וזה כלכך קשה להתרגל. איך אפשר לשכוח את המיטה שלה שמלאה את כל חלל הבית המלווים לה מכשירים, והמזרון האדום שהיה על השולחן, והבובות וסבתא וכל החיים שהיו פה ועכשיו מתו, בבית הזה, כשהיא הלכה.
אין כבר את כל האנשים שהיו פה, הפיזיוטראפיסטיות האחיות גם אבא כבר לא בבית, עסוק בלפתח את העסק שלו של הגננון. אמא משתדלת למלאות לנו את החסר, ככה שהיא קונה לנו כל שניה בגדים חדשים או כל זה.. אני לא עסוקה כל שעות היום ובזמן שאני פה, אני עסוקה בלהתגעגע. התמונות שלך שוברות אותי, במיוחד אלה שהייתי כלכך רגילה אליהם ופתאום הם מקבלות תפנית כלכך שונה. אבל יותר מהחיים השונים יש משהו הרבה יותר גדול
הגעגוע. המגע הזה של הפנים היפות שלך או הבטן החמודה הזאת שעלתה וירדה, הרגליים הרכות שלך שהיו כבר מנוונות לגמרי, כל חלק בך היה מושלם כלכך. תינוקי כלכך. ואפילו כשמתת חוץ מהפה שלך שהיה כחול (כמו אז שהנשמתי אותך)חוץ ממנו היית כלכך יפה. אני אוהבת אותך תינוקת חוץ מהמגע והמשחקים והמיטה ושאר השטויות. אני מסתכלת לשמיים ורואה את העיניים שלך. והענן שלייד זה הפנים שלך. והורד שיש בגינה כמו השפתיים המתוקות שלך. והמגע בדבר נעים כמו גופך. ואת פה, פשוט לא איתי. את בטח מישהי. מישהי שאני עוד שניה אכיר. או אולי שאני אגדל. אולי תיהי הילדה שלי. אני ואריאל נקרא לך יולי, ואת תיהי יפה כמו שרק את יודעת להיות. קטנה שלי. אפילו העזיבה שלך מחזקת אותי. כולך. את פה או לא פה אבל. אני כבר לא יודעת. אני רק יודעת שאת בטוח איכשהו תחזרי..
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
