העץ שנגדע בחדרי ללבו,

כסכין חדה תקועה בנבכי נשמתו

בכאוס של עתיד, הווה ועבר

סערות ורגעים שנעלמו זה מכבר.

במראת נפשו הכמהה בתפילה,

הריי לשקט מייחלים רק בשעת סופה.

החושך המתפשט, החודר לעצמות,

במבט אטום ועניים קפואות.

הם אינם, זה היה,

זה נגמר, רק זיכרון רע,

יש האומרים מתקופת השואה.

אז עוד לא נתנו לזה שם,

זו הייתה הילדות, זו הייתה המציאות,

זו הייתה תקופת מלחמה...

די!

 אין טעם לחטט עוד בנבכי הנשמה.