livin’ la vida loca

יהודה עמיחי.

עכשיו, כשהמים לחוצים בעוז

על קירות הסכרים,

עכשיו, כשהחסידות הלבנות, השבות,

נהפכות באמצע הרקיע ללהקות מטוסי סילון,

שוב נחוש עד כמה חזקות הצלעות,

וכמה אמיץ האוויר החם בתוך הריאות,

וכמה העזה נחוצה לאהוב בשפלה הגלויה,

כשהסכנות הגבוהות מקומרות מעל,

וכמה אהבה דרושה

למלא את כל הכלים הריקים

ואת השעונים שהמשיכו למנות זמן,

וכמה נשימה,

סופה של נשימה,

לשיר את שיר האביב הקטן.