שושנת העמקים

הלכתי לראות את הסרט "עקבות בחול" - סרטם של יואב אליצור ורויטל שטרן על טלי חטואל וארבע בנותיה הי"ד, וחזרתי נרגשת עד דמעות. (הסרט הוצג בהיכל שלמה בירושלים)

להזכירכם, טלי חטואל וארבע בנותיה נרצחו כשהיו בדרכן ממושב קטיף לאשקלון, שם טלי היתה צריכה לעבור בדיקת אולטרסאונד, ואחר כך הן היו צריכות לעשות עבודת שכנוע לקראת משאל המתפקדים בליכוד על תוכנית ההתנתקות.

הסרט היה בעיקר על התמודדותו של הבעל/האב דוד לאחר הרצח. הוא התגלה כאיש מאוד מרשים, שהחליט שאם הוא נשאר בחיים, כנראה יש לו תפקיד, ואסור לו לטבוע בצער (למרות שהיה קשה). הוא המשיך לעבוד כמנהל בית ספר באשקלון, המשיך לצאת להפסקות ולשוחח עם הילדים. וראו איך הוא עזר לילדים שישבו בפינה בודדת...  המשיך לשחק עם הילדים של החברים שלו, ועזר לכולם להתמודד עם האבל שלו, ולא להיות במבוכה איתו. הוא ניהל מבצע חינוכי בבית הספר  לזכרן של טלי והבנות, מבצע ששילב תוכנית נגד אלימות, ותוכנית מיוחדת להמנע מדיבור לשון הרע (כי אצלם בבית הקפידו על כך מאוד), והוא שיתף בתוכנית את כל הצוות, כולל השרתים ונהגי ההסעות. בסרט ראיינו את אחד הנהגים שתאר כמה היה נעים לו שכל ילד שעלה לאוטובוס אמר לו שלום יפה, ושאף ילד לא זרק פסולת באוטובוס, ולא קלקל כלום...

גם הראו את התושבים, איך הם עשו תורנות וכל אחד בא להיות איתו בבית כדי שלא יהיה לבד, ואיך הנשים בישלו לו ארוחות ואשה אחת שהיתה היוזמת, הביאה לו כל יום שלוש ארוחות...

הראו כמובן את ההכנה שלו לעזיבת הבית, ואת עזרתה של אחותה של טלי, את החיילים שהגיעו, את התפילות הנרגשות שגם החיילים השתתפו בהן באופן פעיל (ובקטע של התפילות לא יכולתי להפסיק לבכות. מספיק שישמיעו לי חלק מה"תפילה לעני כי יעטוף..." ואני ממררת בבכי).

ו... הסרט מסתיים בחופה שלו, עם כתוביות של חלק מהדברים שאמר, ועם התודות להורים של טלי שליוו אותו לחופה וממשיכים לראות בו בן לכל דבר.

זה היה סרט על אדם אציל נפש, ועל משפחתו אצילת הנפש. אני יודעת שבינתיים נולדה לו תינוקת, ואני מאחלת לו ולסיגל אשתו, שימשיכו לבנות בית אוהב ולגדל ילדים באהבה, ושהמשפחה שלהם תעמוד בזכות עצמה, ולא כתחליף למשפחה הקודמת שהיתה לו, עם זאת שהוא יחיה גם עם הזכרונות. לפי מה שנראה בסרט יש לו (ולאשתו) הכוחות לכך. הלוואי אמן!

חברון, עיר האבות, העיר שבה דוד המלך התחיל למלוך (שבע שנים ושישה חודשים), העיר שבה חיו יהודים עד פרעות תרפ"ט, שבהן נרצחו בעינויים 67 יהודים ורכושם נשדד על ידי הרוצחים! העיר שהיה ראוי ליישב ביהודים מאז מלחמת ששת הימים, ומיושבת כיום על ידי יהודים מיוחדים במינם, שלא נרתעים ממצב ביטחוני גרוע, מהתנכלויות הערבים להם, ומהתנכלויות הממשלה היהודית להם!

לדעתי - התנכלויות הממשלה (ולא רק הנוכחית) לתושבים היהודים בחברון היא חרפה! אני מפנה לדו"ח מפורט על האפליה שנוקטת הממשלה והאפוטרופוס מטעמה, בניהול הרכוש היהודי בחברון. לדו"ח זה יש חשיבות רבה בהתייחסות לארועים האחרונים. הדו"ח הוכן על ידי היישוב היהודי בחברון ועורכי הדין מטעמו. עיינו כאן.

לפני כשבוע ראיתי את הסרט "החברות משם". הוא על חמש חברות ממקימי היישוב אלון מורה: רחל גביש, רחל כהן, רחל לוי, נסיה מודלינגר ובתיה אדלר, שהיו נוהגות לצאת מדי פעם ביחד לנופש, בלי משפחותיהן, כדי לקחת פסק זמן מהיום-יום (בתוכניה של הסינמטק כתבו: "כדי ליצור אי של שפיות בתוך הלהט המשיחי" - דבר התואם את הסטראוטיפ השמאלני על המתנחלים "המטורפים המשיחיים" בסרט לא היה שום רמז לפרשנות כזאת).

 לאחר רציחתם של רחל גביש, בעלה, בנם הבכור ואביה בפסח תשס"ב, בידי מחבל שחדר ליישוב ולביתם, [אגב, הוא רצח את דוד גביש שהיה בדרכו למשחק כדורסל במגרש של היישוב - בהחלט לא תמונה של טרוף משיחי]  ולאחר שרחל כהן לקחה על עצמה את הטיפול בששת הילדים היתומים של משפחת גביש, ושלוש החברות האחרות התגרשו, עזבו את היישוב ושינו אורח חיים - התפרקה החברות.

 הבמאית לוקחת את ארבע החברות לנופש בראש פינה, כדי לברר מה קרה לחברות ביניהן, ותוך כדי כך הן מדברות על רחל גביש, על ראשית היישוב, על הסיבות לעזיבתן, וכו' ומטיחות האשמות ברחל כהן (שלכאורה היא היחידה שנשארה באזור - בקדומים ולא שינתה כיוון באורח חייה) על שהתמסרה לגידול ילדי חברתה, יחד עם גידול ילדיה, על חשבון החברות ביניהן.

כשהלכתי לצפות בסרט, חששתי שזה יהיה עוד סרט סטראוטיפי על מתנחלים, אבל לשמחתי חששותי התבדו. 

לשם הגילוי הנאות: אינני מתנחלת, אבל כאשר הקימו את ההתנחלויות הראשונות הייתי מלאת הערצה למתנחלים על אומץ הלב שלהם לעזוב את הנוחות של מקומות מגוריהם הקודמים, לעתים גם את העבודה, וכו' ולבנות משהו חדש מאפס, ובכך לתרום לתקומת עם ישראל ומדינת ישראל. בעיני זו היתה משאת נפש, אבל לא היה לי האומץ לעזוב את חיי התרבות בעיר - כולל החברה הגדולה יותר, את המשפחה המורחבת וכו', ואחר כך  כבר התבססתי בעבודה, בנישואין וכו', וכך נשארתי בורגנית מצויה, אבל מלאת הערצה לאנשים שהיה להם האומץ שהיה חסר לי. ותומכת בחום במתנחלים.

קודם כל זה לא  סרט על נשים נהנתניות ושפויות מול אשה אידאולוגית קנאית. ארבעתן מוצגות בצורה מאוד אמפטית ומאוד אנושית. בהתחלה, כאמור, שלוש הנשים ששינו כיוון בחייהן (התגרשו, הורידו את כיסוי הראש - לא ברור אם נהיו חילוניות או רק "דתיות לייט" אבל זה לא כל כך חשוב בסרט), מבטאות את כעסן על רחל כהן, שמרוב התמסרות טוטלית לגידול ילדי חברתן לא היתה לה כבר סבלנות להאזין להן בסיפור צרותיהן. אפשר היה להבין את התסכול שלהן, אבל מצד שני היה קשה לי להבין: א. למה הן לא עזרו בגידול ילדי חברתן המשותפת, ב. למה הן כל כך כועסות על רחל כ' על כך שהיא כן התמסרה, למה הן לא יכולות להבין שגידול שישה ילדים יתומים דורש התמסרות?

כן הבנתי את כעסן על כך שלא מצאו אוזן קשבת (בכל זאת), כי באותה תקופה הן עברו ארועים אישיים קשים.

הדברים מתבררים בהמשך הסרט שבו מתגלה גם הרקע של רחל כהן וחברותה ההדוקה עם רחל גביש (מגיל 12), וכן מתגלה המניע העמוק שלה להתמסרות לגידול ילדי חברתה היתומים - וזה בהחלט מניע אישי-רגשי ולא מניע אידאולוגי.(אני לא מגלה, אף על פי שחלק מזה נכתב כבר בעיתון מקור ראשון). נעשה שילוב יפה בין תיאור הקמת היישוב ותיאורי המניעים שלהן בהקמת היישוב, ותיאור החברה היפה שנוסדה בתחילה  (עם ההסתפקות במועט והעזרה ההדדית) ובין הסיבות שלהן לעזיבה, והביקורת החברתית. אין כאן תיאור של שחור לבן - אחת הנשים אפילו אומרת שאילו היתה נשאלת היום האם היתה חוזרת להקים את היישוב - היא היתה משיבה בחיוב. יש כאן הרבה מקום להרהורים על טיבה של חברות, כיצד היא עומדת במכשולים, על חברה סגורה אידאולוגית, וכו'. הסרט נגע בי מאוד. בקיצור: סרט יפה, מומלץ בחום!

אגב, בכתבה שקראתי, רחל כהן הביעה את אכזבתה על כך שבסופו של דבר הבמאית לא עשתה סרט הנצחה לרחל גביש, למרות שהיא צלמה שעות ארוכות של דיבורים עליה, ועל מיוחדותה, אבל כאן זה שיקול העריכה של הבמאית והחלטתה במה להתמקד בסרט. אגב - תמיד צריך לדעת שגם סרט תעודי יכול להראות רק חלק מן האמת, כי האמת היא עמוקה ורחבה, ותקצר היריעה לתאר את הכל.