אני חייב לנסות להמנע ממצב שבו אני מדמם מילים ורגשות קילוחים, קילוחים כמו שקרה ב 72 השעות האחרונות. הקזה יזומה מדי פעם צריכה להיות פתרון הולם. לא כל מה שכתבתי היה נכון או הולם או משהו שהייתי רוצה לחלוק עם מישהו, אבל הייתי צריך לפלוט אית זה מהמערכת וזו הדרך שלי.

מוריה קמה בבוקר ונתנה לי חיבוק, אני קמתי קצת לפני כן כי היא נתנה לי בעיטה, ישר לפנים... ערב לפני כן השכבתי את הילדים לישון, מוריה היתה עייפה, צחצחתי לה שיניים שמתי אותה במיטה. היא אמרה לי שהיא הכי אוהבת אותי בעולם. הפסקה קטנה ואז "ואת אמא". הם תמיד עושים את זה! שניהם. אמרתי גם אני אותך, הכי הכי. היא היתה עייפה אחרת היה מתחיל הויכוח הרגיל של מי אוהב יותר, הטריק שלי זה פשוט להפסיד לה, טוב את אוהבת אותי יותר... כשהיא תגדל אני מניח שהיא תבין שזה בלתי אפשרי.

הלל הבעייתי הקטן. נכנס למיטה (סוף סוף) ואמר אבא בוא לשים אותי לישון. הכנסתי את הלשון חזרה אל תוך הפה ואמרתי שים את עצמך לישון וכמובן שמיד קמתי. יש קרבות אבודים מראש. זה אחד מהם. עד גיל 18 אין סיכוי שמישהו מהם יוותר לי איזה לילה, אפילו אם אני אהיה צמח, אני אצטרך לקום מהקומה כדי לשיר איזה שיר ערש.

אגב יש לי תרגום שאני שר להם ל Rockabye baby

הילדים שלי נורא אוהבים את השיר הזה, למרות שהמשמעות שלו קצת איך לומר? מזעזעת לגמרי!

בקיצור עליתי למעלה כשאני רוטן, הורות הורות. מה חטאתי ומה פשעתי? מה כבר עשיתי? סקס? ועוד עם אמא שלהם זה ממש לא משהו ששווה לשלם עבורו כל החיים... באותו ערב צפינו אני והוא יחד במלחמת הכוכבים, הגענו עד לאמצע פרק II. אם הייתי נותן למנוול הקטן הוא היה דופק מרתון עד אור הבוקר. אגב למה הוא התחפש שנה שעברה? חייל סערה. והשנה למה? דארת' וויידר. לך תמצא לו חרב אור אדומה דווקא עכשיו.

הבוקר הוא לא קם כמובן, ניערתי טלטלתי כלום לא עזר... בסוף גררתי אותו מהרגליים והוצאתי אותו מהמיטה, התארגנות פה ושם, צחוקים באוטו בדרך לבית ספר גן. ואז הספירה לאחור מתחילה. 3 ימים ארוכים בלי הלל ומוריה. הם כל כך מקסימים בסוף 4 ימים רצוף איתי.

היינו בבית, מוריה, יסמין (חברה של הילדים) ואני הלכנו לשוק, קנינו ארטיקים, בוטנים מצופים ואפונה קלויה בדוכן הפיצוחים. סמבוסק פיצה לארוחת צהריים של הבנות הן אכלו ואז "עזרו" לי לקפל כביסה. האמת יסמין עשתה עבודה יסודית ויפה במציאת זוגות גרביים. אחרי חמש מכונות יש לי רק גרב אחת בלי זוג לגמרי בזכותה,הישג חסר תקדים!!!

בערב דניאלה התקשרה וביקשה להיפגש, נפגשנו. כל הבלבול הזה עם ע, להגיד שלא חששתי. כן חששתי, אנחנו היינו המשענת האחד של השני כל כך הרבה זמן, נורא קל לחזור להתנחם בזרעותיה. אבל עם זאת לא הוגן. לא כלפיה ולא כלפיי. למרות שקשה לי לסרב לצורך שלה אחרי שכל כך הרבה זמן היא היתה שם בשביל להיענות לשלי. אבל למרות הכל המילה שלי היא מילה ואני לא נותן אותה לעיתים קרובות. כלום לא שווה לאבד את ע בשבילו אפילו אם היא לא ממש שלי. אפילו אם היא אמרה לי שהיא לא מבקשת ממני לחכות. אני רוצה לחכות.

זה נגמר במיץ גזר, אספרסו מקיאטו כפול והצהרות הדדיות על אכזבות. אבל גם יש ביננו את האחווה הזו שחושלה בבור אפל וריק של שגרת מלחמת התשה. היום הגיע SMS, אני צריכה חיבוק, חיבוק יש. אח"כ הגיע עוד SMS אני צריכה יותר מחיבוק והצעה להפגש קצת יותר מוקדם במקום מסויים. אמרתי לא... אלוהים שבשמיים אתה עדי כמה קשה היה לי לסרב לזה. זה לא בשל הצורך או הרצון שלי, ואני לא אגיד שאין ממנו בכלל. אבל שהיא תגיד שהיא צריכה ממני משהו ושאני אסרב לה. המילה היחידה שאני יכול לתאר בה את ההרגשה זו כפיות טובה. כמה היא היתה שם בשבילי במשך השנתיים האחרונות שהיו רוויות גועל וסבל.

אבל לא, אני פשוט לא רוצה לחיות ככה יותר. אני רוצה את ע, ולהיות ראוי ע, אני רוצה לבוא ע ממקום נקי, בלי שקרים, בלי סודות, בלי לרמות. מגיע לה, וגם סוף סוף מגיע לי. מגיע לי להיות אדם יותר טוב, אדם יותר שלם, אדם יותר הגון.

וגם אם ע ואני בעצם נגמרנו. ויתכן מאוד שזה קרה. (72 שעות לקח לעבד ולעכל ולקבל את זה כאפשרות) אני אתאכזב, אצטער, אבל אני אקבל ואתגבר. זה לא משנה לכאן או לכאן, הבטחתי ואקיים. גם אם היום יגיע טלפון שאומר לי ללכת לעזאזל. שווה את זה, שווה יותר מזה...

אני מתגעגע אליה, לע. לקול שלה. היא ביקשה מרחב וזמן ואני נותן אותו... אבל אני מתגעגע לצחוק שלה, לסיפורים, לעיניים המדהימות האלה, בריכות של ג'ייד ירוק שמזמינות את הגבר הלא זהיר לטבוע בתוכן, אני מתגעגע לחיוךךךךךך. למגע עורה, לריח שערה לטעם הנשיקה שלה אחרי שהיא שתתה יין. היא העלתה אפשרות  כבר כמה פעמים שאולי אני נדלק מהר ונכבה מהר. אני עדיין בוער בפנים, אם היא תלך אני אבער בשבילה עוד שנים...

היא האדם הראשון שאני רואה לראשונה דרך עיני שלי ולא דרך עיני אחרים. מסובך להסביר את זה. יש לה איזה יופי פנימי שנדמה לי שרק אני יכול באמת להעריך. היא יפיפיה אל תבינו לא נכון. אבל אנושית כמו כולם ואני רואה בה משהו על אנושי, חסר זמן אולי זה עתיד ויתכן שגורל...

אגב! להכעיס!!! 3 רווקות תל אביביות (ואחת חיפאית) הוסיפו אותי למועדפים או פנו אליי דרך ג'יידייט (חשבתי שהמנוי מוסתר אבל אני אידיוט טכנולוגי שזה מדהים בשביל מהנדס תוכנה! עכשיו הוא מוסתר.) אני רוצה רק רווקה אחת, והיא תל אביבית.

היום הקשבתי לשיר הזה מליון פעם!

http://www.youtube.com/watch?v=o5rhhQbyYV0

ממש לא הערכתי אותו קודם, נשמע קצת טפשי, אבל היום ברדיו הקשבתי למילים...

This is the first day of my life
Swear I was born right in the doorway
I went out in the rain
Suddenly everything changed
They're spreadin' blankets on the beach

Yours is the first face that I saw
Think I was blind before I met you
I don't know where I am
I don't know where I've been
But I know where I want to go
So I thought I'd let you know
That these things take forever
I especially am slow
But I realized that I need you
And I wondered if I could come home

I remember the time you drove all night
Just to meet me in the morning
And I thought it was strange
You said everything changed
You felt as if you'd just woke up
And you said,
This is the first day of my life,
Glad I didn't die before I met you
But now I don't care I could go anywhere with you
And I'd probably be happy.

So if you wanna be with me
With these things there's no telling
We'll just have to wait and see
But I'd rather be working for a paycheck
Than waiting to win the lottery

Besides maybe this time it's different
I mean I really think you'll like me...

אני לא מזדהה לעיתים קרובות, אבל... רעבק! הזדהיתי...

אתמול היא שלחה לי מכתב מלא תוכחה, מכתב טוב. היה לי המון מה להגיב יכולתי להתווכח ולהתקטנן על נקודות מדויקות יותר ופחות. לסתור ולהחזיר ולהיות צודק. אבל החלטתי לראות את זה מהזווית שלה. יש בזה משהו. יש בזה הרבה. יש דברים שלא ממש עולים בקנה אחד עם המציאות לדידי או לפחות מעוררים תהיה או שאלות. אבל אני מבין את הרגשות שלה. שלחתי מכתב תשובה ארוך, אוהב, ונראה... הדברים האלה לוקחים לנצח ואני במיוחד איטי...

אני הולך להשחית איזה פרח!

אוהבת אותי לא אוהבת אותי?