אני מקולקל.

יש לא מעט אנשים שמכירים אותי באופן אישי שבודאי יסכימו עם האמירה הזו, אבל לאו דווקא ירדו לסוף דעתי. למען האמת לא בטוח שאני עצמי מסוגל לכך...

ישנו מעיין נובע של אפשרויות, יכולות, חוויות. ואני גמעתי ממנו ושתיתי כמה שרק יכולתי. אבל מעולם לא רוויתי אפילו לא לרגע אחד...

כבר שנתים כמעט שלא כרעתי ברך ולא גמעתי אפילו לא טיפה. ויתרתי על החיפוש, הכרזתי על כניעה, הצהרתי שאני רגיל ועלוב וחסר משמעות. בדיוק כמו כל אדם אחר. קל לומר שכולם מיוחדים רק שזה כמו לומר שאף אחד לא מיוחד.

אנחנו גרגר אבק מלא בחשיבות עצמית, אפילו אם כל החשיבות הזו היא מתוך אמונה שיש לנו תכלית כלשהי. מול יקום של חומר היכן שאמור להיות שום דבר אחד גדול על פי כל מידה סבירה של הגיון.

אנחנו חיים ואז אנחנו מתים, וכל זכרון או מצבה או גל עד מאבד ממשמעותו, נשכח. יש רק הווה ומעט עתיד ולזמן אין משמעות רבה כשהמכונה הביולוגית לבסוף קורסת. 

אז ויתרתי, אבל אני לא מסוגל להשלים עם זה ולחיות את שארית חיי בשקט ובשלווה.

יש לי הכל, כסף, משפחה,, הכל. והכל לא מספיק...

רק את הבור הארור הזה, עם הריקנות האין סופית שמאיימת לכלות הכל כמו חור שחור. 

שמאלה, וימינה, קדימה ואחורה. אין לי לאן ללכת מפה...

אין לי אף תשובה, אני אפילו לא יודע מה השאלה.

תמיד הבנתי את הקנאות הדתית, את המשטר וההגבלות האלה. יש בהן נחמה גדולה למצב הקיומי הזה.

לדאבוני... מגיל צעיר כבר ראיתי בקלות רבה מדי דרך הפרגוד שמעברו אמורים להיות אלוהים ומשמעות הקיום.

לגדולי הרבנים אין מושג, הדאלי למה הוא רק ילד שניפחו לו את הראש בשטויות, מוחמד בימינו היה נהיה אחד מאנשי השיווק הגדולים של התקופה. וישו, היה עושה אהבה במקום מלחמה ומספר לנכדים על וודסטוק. 

בחשבון הנפש הזה, אני יוצא חייב, והלוואי שהייתי מאמין שיש מישהו שמתכוון לגבות.