יחי פרדיננד פדיצור בקיצור

תודה.

אני יודעת שאתה קורא פה.

כשמתחשק לך.

אני אשמח לקיים את השיחה.

אני צריכה את זה.

אחד מהימים העקומים.

היציאה עכשיו בערב קצת עזרה לי, אבל לא יותר מדי.

זה פשוט הרגשה של חרא.

שזה לא יעזוב אותי בחיים.

ובנוסף לכל הקן הזה. והבוגרת.

והבחילות. והמיגרנות.

והחזרה לפציעות העקומות שלי. [כגון שבירת הציפורן עד הבשר או קילוף חצי מהעור שלי על האגודל.]

והשטות איתו, שנראית לי רחוקה מתמיד.

פשוט.. לא יום מוצלח.

בברכת "תום, את צריכה זיון"

"מה עם מיקרופונים קטנים? מה אם כולנו נבלע אותם, והם ישמיעו את פעימות הלב שלנו דרך רמקולים קטנים, שיכולים להיות בכיסים של האוברולים שלנו? כשתיסע בסקייטבורד ברחוב בלילה תוכל לשמוע את פעימות הלב של כולם, והם ישמעו את שלך כאילו כמו סונָר. מה שמוזר, מעניין אם כל הלבבות של כולם יתחילו לפעום יחד, כמו שנשים שחיות יחד מקבלות מחזור באותו הזמן, שזה משהו שאני יודע, אבל לא ממש רוצה לדעת. זה יהיה כל כך מוזר, חוץ מזה שהמקום בבית חולים שבו תינוקות נולדים יישמע כמו נברשת בדולח בסירת מגורים, כי לתינוקות עדיין לא יהיה זמן להתאים את פעימות הלב שלהם. ובקו הסיום של מרתון ניו יורק זה יישמע כמו מלחמה.

וגם הרבה פעמים צריך לברוח מהר, אבל לבני אדם אין כנפיים משלהם, או עדיין לא, בכל אופן, אז מה עם חולצה ממזון לציפורים?

בכל אופן."

שמנצ3>

קצת מתגעגעת לפעם.