פעם התביישתי להרכיב אותם,
היום אני מדגמנת איתם.
פעם פחדתי שיצחקו עליי בגללם,
היום הם כתכשיט על פניי.
פעם חשבתי מה יגידו עליי אם אני אשים אותם על פניי.
פעם לא רציתי לצאת מהבית כשהם על הפנים שלי,
היו שנים שלא הלכתי איתם..לפחות 3-4 שנים (התקופה שלפני הצבא , תקופת הצבא וקצת אחרי)
היום אני לא חוששת , להיפך אני מקבלת המון מחמאות שזה מתאים לי..
אני זוכרת כשלא הלכתי איתם ההורים שלי תמיד היו אומרים לי:"את הורסת לעצמך את העיניים וחבל..כשתתבגרי את תצטערי על כך שאת לא הולכת איתם.."
לא הקשבתי והתעקשתי אפילו לא להרכיב אותם.
היום אני אומנם לא מצטערת כי לא קרה שום דבר רע חס וחלילה..אבל כן אני מבינה שזה משהו שעוזר לי בעבודה מרובה מול מחשב,בצפייה בטלוויזיה ואפילו בצילומי דוגמנות.
לפני שלושה שבועות בערך הלכתי לבית הספר היסודי שבו למדתי..סתם לביקור..לראות מה חדש וכו'..אני הולכת לשם מידיי פעם כשיוצא לי..עוזרת להם בהכנות לטקסים ועוד..
פתאום ניגשה אליי המנהלת וביקשה שאני יעביר שיעור במקום אחת המורות שמתעכבת ואין מי שיחליף אותה.
את האמת חששתי כי אף פעם לא הייתה לי הזדמנות שכזו לעמוד מול ילדים בכיתה ג' .
אחרי כמה דקות של התלבטות עם עצמי ..החלטתי לעזור לא רציתי להשאיר ילדים ללא מורה שיעשו רעש..והמנהלת הייתה לחוצה שלא יכולתי להגיד לה לא.
עליתי במדרגות לעבר הכיתה..הלב שלי דפק חשבתי שאני עומדת להתעלף..ואז נכנסתי לכיתה וראיתי את התלמידים הקטנים האלה..כאלה חמודים ..רק לראות אותם זה עושה כייף על הלב.
הצגתי את עצמי בפניי התלמידים..עשיתי היכרות קצרה איתם.
את האמת לא ידעתי כל כך מה לעשות..בסופו של דבר החלטתי שישבו המקומות שלהם ויעשו מה שהם רוצים רק בלי יותר מידיי רעש.
ראיתי שיש ילדה אחת עם משקפיים והיא ישבה בפינה וזה הזכיר לי אותי ..זה החזיר אותי למקום שאני הייתי בו ..שתמיד היו צוחקים עליי בגלל המשקפיים ..וכשהסתכלתי על הילדה הזאת ראיתי את עצמי שם יושבת בפינה ביישנית כשצוחקים עליה היא לא עונה מורידה את ראשה ואפילו מזילה דמעה.
היה ילד אחד שתמיד היה מחמם את האווירה בכיתה על אותה ילדה..זה נגעה מאוד לליבי..והחלטתי לשים לזה סוף.
הוצאתי את המשקפיים שלי מהתיק שמתי אותם על פניי והתחלתי לספר להם את הסיפור שלי..
שגם אני הייתי בגיל שלהם והרכבתי משקפיים וצחקו עליי והיום אני לא מתביישת בכך..ואפילו מחמיאים לי על כך..
אני מאמינה שהצלחתי לנגוע בליבם ..לפחות של רובם..אפילו הילד בא וניגש אליי בסוף השיעור וחיבק אותי.
אני בהחלט מאמינה שגם לילדים יש רגשות.
המנהלת ביקשה שבשלישי הבא אגיע שוב לכיתה היא אמרה שהילדים ביקשו זאת..
שהיה להם מאוד כייף איתי..וזה משמח אותי מאוד.
שיהיה חג סוכות שמח(:
בכל הבלוגים
שם בלוג/בלוגר
כינוי:
האופטימית(:
