דווקא לא באותם רגעים מהדהדים ולא שקטים, בהם בחפזה ביקש ממני אורן, הגבאי החביב, לעלות לפרוכת ולשאת את ספר התורה הכבד בכל נדרי - דווקא לא אותם רגעים נשאו בחובם את עולה המדהים של ההארה לעתה. להפך - אותם רגעים, בהם אתה ניצב מול המניינים שממולך, וכולם מודים בפה אחד - אור זרוע לצדיק ולישרי לב שמחה, על דעת המקום ועל דעת הקהל בישיבה של מטה ובישיבה של מעלה אנו מתירים להתפלל עם עבריינים - אותם רגעים נהדרים הם רגעים בהם התנתקתי לחלוטין מההוויה שלי.
יום כיפור הזה התייעד וניסה להיות מיועד להיות בכל זאת השלמה עם עצמי. טעיתי וטוב שכך. הוא היה השלמה עם הכל. הוא היה השלמה עם הסביבה. הוא היה השלמה עם הרוח והשלמה עם הקהל הקדוש והלא קדוש, עם הילד הקטן שבא ונדחף לידי כדי להקשיב לשופר המתריע על נעילת היום, הוא היה ההשלמה שלי עם היקום שאליו אני מנסה להיות סלחן וזורם. מיד כשחזרתי מתפילת כל נדרי שוב מצאתי את עצמי מול הטאו-טה-צ'ינג, נזכר שככל שהתעמקתי ביותר בעצמי שכחתי מהכלום שהוא הכל. שכחתי מהדממה הדקה היפיפייה שאני כה מיטיב ומשתדל לתאר. אז שבתי אליה. אז כן, קצת סידרתי את החדר (בערך, יש יותר דברים לתרום מאשר לסדר, או לזרוק, אבל בעיקר לתרום) - אז קראתי לא מעט (התחלתי סופסוף את "עשו" של מאיר שלו, והוא ממש בסדר גמור), ואפילו ישנתי לא מעט. צמתי. התפללתי. עזרתי. הייתי.
נזכרתי באותם רגעים קטנים שהייתי חוטף מכות קטנות ומתחיל להגיד - דווקא עתה, בעשרת ימי תשובה - אשמנו, בגדנו, גזלנו, דיברנו דופי. העווינו, והרשענו, זדנו, חמסנו, טפלנו שקר. יעצנו רע... - וניסתי לראות - לאן עתה יש לתקן פניי? אולי אין לתקן במעשיי ואין לתקן את פניי. אלא להמשיך. להתעצב, להיות, לאהוב.
חוזר ומפלס דרכי דרך הסמטאות הישנות, מגיע לכביש המהיר בין גן ברוך לשאר היקום, ולפתע שוב העיר ניצבת מולי בלבן, כשמנת - עשרות ילדים ומבוגרים מהלכים ואין שנאה ואין כעס עתה. אולי מישהו יידקר בעוד כמה שעות, אולי אפילו כמה. אבל בינתיים אין כעס. הכל אוהבים. הרי יום כיפור אין תענית היא - יום שמחה בו אנחנו מיתירים לעצמנו לסלוח לעצמנו, והקב"ה משתף פעולה בשקט.
ויאמר ה': סלחתי כדבריך.
ההארה באה הרבה אח"כ. כשהבנתי בנקודה הזו שהקארמה והרוע שהרעיפו עליי חזרה.
ויתרה מזו - שבזכות הדברים הגדולים והקטנים ביותר, משאלתי שהוגשה מלפני שנה התגשמה.
למדתי לשלוט ביצרים שלי, אחרי מלחמות קשות.
בציפורניים שאני לא קוסס בעקשנות.
בעצמי.
ונאמר, ונאמר, ונאמר.. כמה פעמים חזרנו על המנגינה הזו, אלוהות.
כמה.
ויאמר ה': סלחתי כדבריך.
*
בחזית המערבית - בצאת הצום כבר שמתי פעמיי לעבר כפר סבא, ומצאתי את עצמי שוב בחיק אהובתי. מרק מינסטרונה חם זה נהדר, וגם ירושלים מארמון הנציב, תאמינו לי. מרגיע שם עם כל הרוחות והקרירות הנאה. מה שכן, איוו - אל תאכלו שם.
תודה על הכל נסיכה.
באמת שהכי טוב לי איתך.
ואנחנו פאוור-קאפל.
הכי שבעולם.
*
מועדים לשמחה, בית ישראל.
אהובת עולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
