השפיל, צורה מס' 7?

נאמר לנו, שחגי תשרי מסמלים שלושה שלבים ברעיון חשבון הנפש, ביננו לעצמנו וביננו לקב"ה -

יום הדין, שהוא ראש השנה.

המתקת הדין, שהוא יום כיפור.

חיתוך הדין, שהוא שמחת תורה.

והנה מגיע יום חיתוך הדין.

יממה אחר יום הדין, מלאכי מרום לקחו את אמו של אבי לטרקלין לשבת עם הנשמות הגדולות ולנוח עם בעלה ומשפחתה תחת כנפי השכינה.

לאט לאט, אל עבר יום חיתוך הדין, פיזית, אני נחלש. מתרוקן. כנראה וירוס, או הנסיעות הללו, או העובדה שאני קצת מתוזז לי, וקצת אתגעגע המון כשאהובתי עוד יומיים תקבל את החוגר שלה ותריץ הקשבים. לא יודע מדוע. אבל זו התחושה.

בסופו של יום, אני מרוצה. מרוצה מהתפתחות העניינים, מרוצה ונזכר באושר המתוק הזה של האזרחות כל דקה בחודשיים האחרונים, מאושר שאני אני. מאושר שיש לי את אהובתי, את הלהקות, את העיתון, ש"ממש בסדר" אולי חוזר לפעולה, שאולי אני מתקמבן בעוד כמה מקומות וחוזר לברמן, מאושר שאולי אני אמצא עוד תלמידים ואם לא - לא נורא.

לא חשוב מה נשארתי צרי, כבר כמעט שני עשורים. וזה גם משהו.

אבל הכאבים הללו, החולשה הזו, התחושת ריקון הזו - מאי טעמא, אשאל?

נזכרתי בשני המדרשים הללו, שאין לי טעם להביא אותם פה (אבא, אם אתה קורא את זה - יש לך קישור בשבילי?)

על רבי מאיר (?) ורבי יוסי הגלילי (? אני זוכר נכון?) - שחביבין עליהם היסורין.

כבר מלפני שנים אימצתי את הרעיון הזה כשהתפללתי רבות, כשהרגשתי שטוב לי מדי בחיים ויותר מדי מאוזן לי ואני זוכה ליותר מדי, שהקב"ה פשוט יטול ממני את התחושה המאד פריוולגית הזו ויתן אותה למי שצריך. חשבתי על מי.

מדי פעם, מתוך מעין תחושת נס (למרות שאני נוטה להאמין היום שכך הדברים זרמו וכך רציתי להרגיש) - הדברים כתפילתם התגשמו.

בכלל. תפילות נוטות להתגשם. לפחות כאלו שלא יותר מדי גרנדיוזיות. וגם הן מתגשמות. פשוט הרבה יותר מדי לאט מכדי שנוכל להבין או להרגיש. ואולי לא. מה אני יודע.

אבל אני כן יודע שהרעיון החלקית מופלץ ומאד Agnus dei (שה-האלוהים, ג'יזס-יעני-שכזה) הוא בבסיסו חלק מאד קריטי באמונה שלי. במיוחד בזו שקשורה לאושר הנצחי -

הרי אם האושר הוא נצחי, גם אם יהיה לי כואב, לא ישנה לי דבר. ואם האושר נצחי, למה שלא אבקש שלאחרים יהיה אותו, או לפחות, שיהיו מאושרים וימצאו את דרכם כשם שאני מרגיש שמצאתי את שלי, לפחות לעכשיו הזה?

בל לי לשכוח את זה.

בל לי לשכוח שגם אם כואב, וריק, ומרגיש סובל - במדרש מסופר לנו שעל כל תקופות המחלה של רבנים אלו הארץ לא ידעה יובש ותענית ואף אדם לא נפטר מישראל.

קשה לי להאמין במלולית לרעיון המדרש הזה אבל הקונספט חצי קוסם לי חצי מעוות לי.

ודווקא בחצי קוסם אני מתנחם. לא שעל זה שאני אעלק-מתייסר כרגע העולם ניצל או משהו אידיוטי וילדותי שכזה, כן?

אבל שעל העקרונות הקטנים הללו שאני כביכול סובל..

מגיע דבר טוב יותר מהכל.

*

עצוב לי לכתוב את פינת אהובתי הפעם כי היא מתגייסת.

לא באמת עצוב. כלומר אני מאושר בשבילה, והכל. ויש לנו באמת שבוע נהדר יחד, על אף העייפות ההזוייה הזו.

והוא ממשיך. ויום רביעי, דומה שהוא פוסע לאט יותר ולאט יותר ככל שהרגעים מתקרבים.

ומעניין איך זה להיות שוב בתה"ש. הפעם לא ללוות את עצמי או לפחד או לדאוג שאני לא מאחר ובאיזו שעה לעזאזל אני מגיע.

לא.

הפעם אני מלווה אותה. ומי ייתן והיא לא תדע את מה שאני ורבבות חיילים אחרים שסבלו ידעו ויידעו ויודעים.

לא.

יהיה לה כיף. היא תהיה מש"קית חינוך מפונקת, שכולנו נקלל אותה על זה שהיא לא טוחנת את כמות השבתות שלנו, ולא טוחנת איתנו את השמירות, ומי הבנשלזונה שדחף להם את ההקצאות האלה כוסאמא של סרוסי ומיקי שטוחנים את חטכ"א..

אני כמעט כאילו מתגעגע לזה.

ואז אני נזכר.

שממש.

ממש.

אבל ממש לא מתגעגע.

אני כן מתפלל שלזוגתי שתחייה יהיה למה להתגעגע. או משהו חיובי וטוב אחר.

*

אמן סלה, כן יהי רצון.

יהיו לרצון הגיון פי לפניך, ה' צורי וגואלי.

עושה שלום במרומיו, הוא יעשה שלום, עלינו ועל כל ישראל

ועל כל יושבי תבל

ואמרו אמן

אהבות

צרי