| 10/2008
תמונות קצרות של גבורה שלא הכרתי.
במצטבר, אולי חמישה ימים הייתי בכתליו המעודדים של בית הספר "שחר" לחינוך מיוחד.
לא הרבה כ"כ. לא מספיק כדי להכיר טוב את כל הילדים, לא מספיק כדי לחולל שינוי של ממש - ולדעתי לא אני אחולל את השינוי הזה, אם בכלל צריך אחד כזה.
כן הספקתי לאסוף תמונות קצרות, נורא, של גבורה שבאמת לא הכרתי עד הימים הללו. התמודדות עם חסכים עצומים של הגוף והמוח אל מול מציאות שהיא לא סלחנית במיוחד. ולמרות הכל, נלחמים ונלחמות, כמו מנימום אריות במסלול גדס"ר גולני.
*
"כתבתי נכון?" שאל אותי בפה חצי מלא. הדיבור שלו תמיד היה מעט מעוות, היה קצת קשה להבין אותו. אבל היו לו עיניים טובות ויפייפיות והוא אהב אותי ועודנו מההתחלה.
"זה קצת לא מדוייק, אבל לא נו.."
"אז אני אמחק." וישר הוציא את המחק, מחק אות אחת שלקח לו כמה דקות לכתוב, והפך את הד' הזו לאחת קריאה. שוב. ושוב. עד שהצליח לו משפט שלם תוך בערך 10 דקות.
10 דקות, כל פעם, להאבק בשורה אחת מהלוח שלאדם רגיל לוקח יותר מהר מהזמן שהוא כותב אות.
עברתי 12 שנים של חינוך ממלכתי (ואפילו קצת ממלכתי-דתי/תגבור יהדות) ולא השתמשתי יותר מבפעם אחת במחק, אולי.
לא איכפת לו. הוא ממשיך. לא נשבר. לא מפסיק.
*
"מה את עושה, את רוצה לפול?" - אני עמדתי בהלם כשראיתי את זה. ילדה בקושי בת 6, אולי 8 - נראית כמו בת 3, עם רגליים חלושות - נאבקת במכשיר שלה, מעין הליכון קצת שונה עם גלגלים, נאבקת בו. לא אני אמרתי את המשפט - אלא הסייעת. מכשיר מדכא בצבע טורקיז ולא איכפת לה שהוא מושפע מהשיווי משקל והגרביטציה שלא לטובת הכיוון שהיא צריכה ללכת בו. היא צועקת מדי פעם את השם שלה, חצי בצחוק חצי במלחמה. דוחפת, דוחפת, דוחפת. לפחות כמה דקות, חלקן קפאתי מהמעמד וחלקן עצרתי את עצמי כדי לתת לה לנסות.
אבל זה היה קרב שאי אפשר לנצח בו. רגליה הקטנות והחלשות לא היו מצליחות לטפס את המדרגה הזו, של חצי סנטימטר-סנטימטר אולי, לבדה. אז עזרנו לה. ובאותו המרץ היא המשיכה עד שהגיעה לכיתה לבדה.
מאיפה, לעזאזל, מאיפה התעוזה הזו.
*
היא אולי הילדה הכי יפה בכל הבית ספר הזה, והספקתי בינתיים להכיר את רוב ע' תלמידיו. אם לא את כולם. היא בהחלט הילדה הכי יפה בגן. אז מה אם היא לא ממש יכולה להזיז את הגפיים שלה - את הרגליים בכלל לא, את הידיים.. בערך. אז מה אם לדבר, לחשוב - היא כנראה לא מסוגלת. אז מה אם המשחקים הקוגנטיביים שלה הם חסרי יעילות אל מול נפש שלא יכולה לזוז. אבל הנה, שיר אחד, שיר אחד והיא מבינה. היא מבינה, לעזאזל, היא מבינה ומזיזה את הראש שלה כשהמורה הנהדרת שרה "מצד לצד את הראש מזיזים.." במנגינה חמודה וחביבה. אז היא הזיזה, בדיוק כמו המורה, את הראש שלה. וכשהשורות בשיר פנו אל הידיים, אז אני הייתי מאחוריה, מרים לה את הידיים, שם לה על העיניים, לפי צורך השיר. שתבין, לעזאזל. בתום השיר היא התנגדה לידיים שלי ושלחה את הידיים שלה ללטף את הלחי שלי. אין לי מושג אם היא עשתה את זה בטעות, אבל אני יודע שכשהיא הביטה עליי היא חייכה חיוך ענקי. ילדה כזו יפה.
היא הייתה הראשונה לחייך ולצחוק וכמעט להשתגע מרוב שמחה כשהתחלתי לנגן לכיתה הזו על הקלידים. חייכה במשך כל הזמן שניגנתי.
רק כשעברתי לאילתורים פחות רצופים ויותר מעצבנים, היא הפסיקה. אבל כל שאר הזמן - זה לא שינה לה. היא חייכה כ"כ הרבה.
*
"אורי, אורי, אורי!" מנסה לשווא לקרוא לי.
"זה צ-ורי, צ-ורי, חמוד שלי. תגיד צ'."
"..צ..צ!"
"יופי, עכשיו תגיד צורי."
"צורי, צורי! הבנתי, נכון?"
"נכון מאד חמוד שלי."
"אז אורי!"
"מה חמוד?"
"תודה."
לא ממש הצלחתי לענות, לא רציתי לענות. זה היה רגע מלודרמטי מדי. הסתובבתי למשרד של סימה המנהלת כשאני בדמעות קטנות. מה צריך יותר מזה.
יותר טוב מ-17 חודשים בצבא ההגנה לישראל, על בטוח. הרגשה טובה יותר מתריסר שנות לימוד. מבסביבות 300 שעות שמירה במצטבר. הרבה יותר.
כל שלא תעשי, לאן שלא תגיעי, לאן שלא תפני אני אהיה מאחורייך, מחזיק אותך חזק. אין לך ממה לפחד, אין לך ממה לדאוג - כל החלטה שתעשי, כל עוד היא לטובתך - היא לטובת הכלל. אין לך ממה לדאוג, יפיפייה שכמותך, פשוט אין. הכל יהיה מדהים. הכל כבר, מתחת לשכבה המעט מרתיעה הזו של חלודת-מעשים ורקבון קטן למראה - הכל כבר מדהים.
ואני לעולם לא עוזב ככה. לעולם.
כ"כ מאוהב, נסיכה, כ"כ.
*
אהבות עולם אנשים,
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
