| 10/2008
ניצוצות נוסטלגיים מעלים ציץ תחת מטר גשמי ברכה
חייב כותרת פלצנית. אבל זה בדיוק מה שזה היה. אני ועמית חוגג, בקשר מחודש אחרי שנתיים שהבנאדם הזה נעלם מהעולם, תחת מטר של גשמי ברכה יפיפיים במדבר הצחיח הזה, מעלים זכרונות על מי שהיינו מלפני 4 שנים בערך. אולי יותר.
לא שאני מאשים את עמית בהעלמות שלו. היא אכן הייתה פתאומית, ומצחיק, זה קרה בדיוק אחרי השיחה הזו שעברנו בצומת של עומר על ירדן - "אתה יודע, צוּרי (הוא מתעקש לקרוא לי כמו סספורטס, ככה, למרות שהוא יודע כיצד קוראים וכותבים את שמי), אני באמת אוהב אותה. בחיים שלי לא אהבתי אף אחת, אותה אני ממש אוהב. היא לא סתם זיון, היא לא עוד מישהי מאלו שסיפרתי לך עליהן, אתה יודע. היא האחת." וכמילותיו מעשיו, מה אפשר להגיד. הבנאדם, כמו שכשאני התאהבתי בנסיכה שלי, נעלמתי קצת מהעולם - הוא נעלם. רק שהוא נעלם המון. שנתיים שלא שומעים ממנו ממש. כל החבורה. כולנו. וכולנו התגעגענו. כולנו שאלנו לאן לעזאזל הוא נעלם כי כולנו יודעים שעמית, מאז ההלשנות הגדולות, הפך להיות אדם שונה.
ההלשנות הגדולות סימנו את קץ התקופה הכי פחות תמימה בחיים שלי, תקופה שבגלל מרד נעורים מטופש של כמה אנשים - לו הייתי כצופה מהצד - זה היה משום מה נחשב מהולל, או סתם כיף, להסתובב בפארקים ציבוריים, לשתות דברים זולים, לעשן חומרים זולים, ולהראות מזמינים למכות. בתקופה הזו גם היה מקובל על ערסי באר שבע ללכת מכות עם כל דבר שזז, ואנחנו היינו הקורבנות הצפויים. גם היה ממש משתלם לגנוב פלאפונים, ושאר הדברים היפים. וזה מה שעשו בנו הפוחזים. רק שגם החזרנו. וזה יצר קצת בעיות מדי פעם. בכל אופן תקופה מרובת חוויות, לא נתחיל לספר כמה ומה היה, רק נאמר שהתיקים במשטרה סגורים ואף שוטר לא פנה אליי בכלל. ברוך ה' שהרחקני מהירוק.
אבל השיחה לפני זה הראתה לי שעמית השתנה. מאותו עלם חמודות שהכרתי בתור פוזאיסט-פריק שקופץ מגגות ומכה את עצמו עם משאבת אופניים ומצלם את זה - לבחור שאמר לי באותה שיחה לפני אחרונה - "כמה שמועות רצו בעיר הזו עליי...ואני בכלל לא אדם כזה. כל הזמן כאילו הייתי כזה, אבל בסופו של יום אני ילד של בית, מה לי ולצרות האלה בכלל?"
יחד עם המשפט הזה, והשיחה על ירדן, עמית נעלם לשנתיים.
התקשרתי אליו תמיד כדי להזמין אותו למסיבות שאירגנתי. המגה-מסיבה וכד'. הוא היה אז בתהליכי יציאה מהצבא. כבאי בחה"א. באמת חסר מעש. אין תקווה לתפקיד אחר. מצב דומה למה שאני הייתי. רק שעמית לא היה מוכן לחכות ולא הייתה לו את האופציה לצאת לקצונה. גם ככה הוא מתנגד לצבא ולכל מה שקשור אליו - ובכל זאת התגייס. אז עשה את המעשה החכם. לא יכל לתרום? חפר לקב"ן, והקב"ן הוציא אותו בסופו של יום. והנה, עמית יוצא, והולך לביה"ס שחר.
הוא בעצם הכיר לי את המקום. הוא זה שסיפר לי שצריכים. ושעושים שם דברים נפלאים. כל מילה בסלע. בסופו של יום, הוא זה שעזר לי, כשיצאתי בעצמי. והנה. עכשיו שנינו, בני השירות היחידים בבית ספר הזה, על 70 תלמידיו.
אז לי ולו יש את הזולה שלנו. את הפינה הזו שנרטבה כ"כ, מחוץ לגדרות, בצפייה על כל הילדים המתוקים, שבהפסקות, יוצאים לחצר כדי לעמוד או לשחק או.. או.. או.
ואנחנו עם הקפה. והוא עם הסיגריה. ואני עם החפירות. והוא עם החפירות. לשנינו יש צינור פשוט מאד שמוריד מאיתנו את כל החוויות השליליות והטעונות מהמקום. וקפה.
לא שחסר משהו בבית ספר הזה מהבחינה הזו - מכונות קפה טובות וזולות, הרבה אוכל חינם, המון נס קפה וקפה שחור, ותה, וכל מה שצריך. ובכל כיתה כמעט יש מקרר, מטבחון, ומה לא. מבחינת תנאים, המקום מצויין.
והזולה.. ובאופן כללי, גם הבית ספר - שלא כמו ברוב המוסדות הממוסדים (יופי צרי), שמעליהם עננה שחורה תמיד רובצת ותחושת השגרון טוחנת את המצב רוח, המקום הזה גם בעבות העננים זורח ומחייך. אולי כי הילדים שם באמת מתוקים. אולי כי הסגל, 99% ממנו, פשוט מעולה, אולי כי לי ולעמית ממש כיף יחד וכיף בעבודה הזו, ואולי כי מאז יום חמישי, כמה שקשה להתעורר בבוקר אני קם עם חיוך. וחוזר הביתה עם חיוך. ומעביר את היום, גם כשקצת קשה או קצת לא נעים, עם חיוך. ענק.
והנה, מגיע הגשם, ואחת אומרת לי "גשם!" ואני אומר לה באותו הטון החמוד שהיא אמרה, "נכון, גשם!" - לא לשם הזדהות עמה, אלא להזדהות עם עצמי (מסקנה, כשאני מאושר, אני נשמע כמו ילד בן 10 עם PPD ופיגור בינוני עד קשה) - איזה כיף! גשם! גשם נפלא, עד כדי כך שאני רטוב כולי.
ועמית לידי, ושנינו פשוט נהנים מהרטיבות הזו. כי נעים כ"כ.
נעים כ"כ.
שורות פחות חשובות:
התחלתי לנהוג סופסוף. כלומר, שיעורי נהיגה. ביום ראשון היה, היום היה, ביום חמישי יהיה. המורה אמר שאני ממש בסדר ומשתפר אפילו תוך יום-יומיים ברמות. סבבה לי.
אני שוב בקאנטים מבחינה כספית, אבל אסתדר כרגיל תוך חודש.
מבחינת להקות צריך עוד ללחוץ, אבל דברים יוצאים. דברים יוצאים. דניאל, שבוע הבא.
שבוע הבא אני עושה שוב סיורי עצבים להילה ומשה וכל החברייא מדף בולע. לא אוהב שלוקח יותר מדי זמן.
מה עוד נשאר לי?
אה כן.
לארגן את ספיר, לארגן את הערב עם אורן/בר-הפייה, מי שצריך.
להתקשר לכל הבארים
ויאללה.
העיקר, מאושר כאן, מאושר כאן, והולכים למצוא תלמידים חדשים ע כ ש י ו.
ומאושר ונפלא בעיקר איתך, נסיכה שלי. היה נהדר אתמול בגשם.
ולא יהיה לנו קר עוד כשנפגש בשישי. בכלל לא יהיה קר. נחבק חזק.
(אני שומע את השיניים נוקשות עד לפה)
לכי לישון נסיכה. לפחות עוד שעתיים ככה.
יאללה רצתי.
אהבות עולם.
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
