| 11/2008
תמונות ושוב עורבים.
כבר חושך התמוטט על שכונה ט' ואני רץ, אחרי שיעור כזה או אחר, אוחז בתיק שלי, העיקר לא להפסיד את הטרמפ. פתאום הרחוב ריק ושוב יש רוח סתיו. אכן, זוהי התקופה היחידה בהיסטוריה שבה אני באמת ובתמים אוהב את שעון החורף. כלומר, לא, אני לא מאוהב בעובדה שמתחיל להתקרר יותר מדי והחושך נופל כבר מוקדם מדי - אבל התחושה המתחממת הזו, של עשייה, שינה, ומזג אוויר באמת לא חם מדי ולא יבש מדי, עם כ"כ הרבה רוח -אכן. היא נפלאה. היא, וההליכה הזו, ברחובות כמסדרונות ריקים בשעות לילה שאפילו לא מתקרבות להיות קטנות. אבל הנה. חשיכה ואין אדם בחוץ. קומץ אורות ורוח. ואני שר לעצמי -
Oh, I got plenty o' nuttin'
And nuttin's plenty for me
I got no car, got no mule
I got no misery
De folks wid plenty o' plenty
Got a lock on de door
'Fraid somebody's a-goin' to rob 'em
While dey's out a-makin' more
What for?
I got no lock on de door
Dat's no way to be
Dey kin steal de rug from de floor
Dat's okeh wid me
'Cause de things dat I prize
Like de stars in de skies
All are free
Oh, I got plenty o' nuttin'
And nuttin's plenty for me
I got a gal, got my song
Got Hebben the whole day long
No use complaining
Got my gal, got my Lawd
Got my song
ואיזה שיר נפלא הוא זה שמזכיר לך -
"...גם החכם
כמו שמים
וכמו הארץ
אינו עסוק בעצמו
ולכן
שלם הוא
עם הבריאה.
...עשר כבוד ותארים
מעלים גאוה
גאוה
היא זרע
לאסון ומצוקה.
אם אין לך גוף,
מאיזה אסון נותר כבר לפחד."
טאו טה צ'ינג, לאו טצה, מאמרים 7-13
שקיעה מתמשכת ואדמדמה מימיני וכולנו יודעים מה זה אומר. לא נכון. למה סתם להגזים, למה. בדרך חזרה מצומת כנות, נוהג כחוק לו בלונדיני שהרגע צילמו אותו במצלמת פלאפון. בעצם קודם לכן השקיעה קיבלה את האתנחתא שלה - המורה מזדעק לי - "בוא, בוא, תן לי לתפוס אותה, תעבור כבר את ההרים האלה.." - והנה, אני עושה את זה. נו, אז צרי גדל קצת, סופסוף, בן 20 ומתקדם בצעדים נורמליים לעבר רשיון. מילא זה. התקדמות שמתקדמות. לעזאזל, השקיעה הזו אדומה, 88 FM ברקע, והפעם אין שיר טוב. אז במה נזכרים?
לא משנה במה נזכרים.
רגוע בחוץ. רגוע בפנים. אף בדואי לא עוקף. ומנסים קצת, בפעם הראשונה, לא להתרכז כל כולך בטכני וברגשות הנהיגה אלא לקבל את החוויה הזו כתעופה כיפית. נזכרים קצת, התווים הראשונים של דארקסייד, "My Favourite Things" של קולטריין מההופעה בקופנהגן עם דולפי, וכל תו אחר מרגיע.
"תביט, הן נודדות."
"אתה מצליח לזהות?"
"החתן שלי היה צפר בעברו. לפי מה זכור לי, זה נראה כמו בז שחור."
"באיזור הזה? בז? בלהקות כאלה? אני לא בטוח. לפי המעוף שלהם והתאריכים זו נראית כמו עוד להקת זרזירים שמחפשת בית חדש."
"בז שחור, סמוך עליי."
נסמוך עליך. אתה בכל זאת זה שמלמד אותי להמנע מלדרוס פחי זבל ובטונדות, קל וחומר בדואים.
מזכיר לי תמיד איך בשקיעות של מאי ואפריל הזרזירים שהיו נחים על הברוש הגדול בדרך לבית הקיץ שלהם היו מצפצפים, מצלצלים, ומנסים לשיר יחד עם מה שניגנתי כשפתחתי את דלת הסלון ומנגינתם ומנגינתי התערבבו לכדי רעש נפלא וטיפשי ביותר.
כן, געגועיי לאמיר אחד שהיה ניצב אל מול העין בכל אשר תפנה בשכונה הזו, עד אשר גזמו אותו, ממש עכשיו. חצרים איבדו נ.צ. בצ'קים. לא נורא.
מה שאגב עם אמיר, הזכיר לי - נפגשנו לא מזמן (כרגיל) באחד הבקרים. השעה הייתה בערך 7:20, השעה הקונבציונאלית שלי החוצה.
"מה, הבטחת שתתקשר הסופ"ש!"
"חופשי, התמוטטתי על המיטה."
"גם אני, משום מה. העבודה אצל אבא קצת שוחקת."
"בואנ'ה, אמיר, אנחנו קצת גדלים יותר מדי, לא? אנחנו לא אמורים להיות עכשיו במיטה, ישנים, נזכרים במחר מחרתיים או משהו כזה?"
כן, שיחה שיותר מדי חופרים עליה לאחרונה (כלומר, אני) - המעבר הזה לעשור השלישי בחיים שלי.
ודווקא, לעזאזל, טוב לי, כמו שכתוב למעלה.
חוץ מזה, שכמו שאמר השיר הראשון - מבחינה פיננסית כרגע - I got plenty o' nuttin.
סעמק.
לא נורא. אז עייפים קצת. אז מתבגרים מהר. אז אין כסף בבנק. אז מה?
הציפור הזו והרגיעה הזו מזכירים לי את התרגום שדודה נעמי שלחה לי לשיר של הלהקה ההונגריה שאני כה אוהב (Dalriada) ושמו - Egi Madar - ציפור בשמיים.
"על מה תתעצב, בן תמותה, הרי כלום אין לך
האל נותן רק טוב - אל תאבד תקווה,
תגיע העת לעשב הרך,
ושוב נוכל להתחבא הכין ששנינו רואים.
נהיה חסרי כל דאגות, כציפור בשמיים
אשר רוח חופשייה מעיפה אותה אל על
מתחת ליערות, בשלכת הרכה נציע משכבינו
נחל מפכפך יניב לנו ממימיו הזכים
אז, על מה תתעצב, אחא
כשכבר אין גג מעל ראשך
חום יהא לך מהשמיים
לחם מתת האל."
ואת, יקירה, את, אהובה,
בין טירוף ראשון למשנהו, כאן ושם, בין כל העתות הללו, בין כל הסרטים הקטנים הללו והתמונות הרגועות והנפלאות הללו, את שם, בלי זמן ובלי מחוגים שיאמרו לי מתי.
לא, אין לך מתי, אין גם למה ומה ואיך, רק עובדה קיימת שאני לומד לעכל יום אחר יום, כשם שאני מתאהב בך יותר, כך אני מודע לכך שאת.
שאת.
לא צריך להכביר יותר מפשוט להזכיר שאת קיימת, את שם, את שלי (כשם שאני שלך).
ובאמת שאין המון דברים שאני רוצה ליומולדת הזה. או בכלל, רוצה. לא, אין רצון, אין רצון מלבד פשוט להמשיך את השגרה הזו, את החיים הללו, את הזמן, את הכל -
את כל שאני מברך עליו בבוקר ובצהריים ובערב. את העובדה שיש. "אם תכעס על הנצח, תפר את השלוה, אם תאהב את הנצח, תוכל לחבק כל." - והנה, לא כועס, אלא
אוהב, מאוהב - בגורל שנפל בחלקי. את.
דמעה קטנה מהאי שם ואני נזכר בשיר עם הונגרי כזה או אחר -
"הוי פרח שלי, פרח יפה שלי,
בארץ רחוקה פורח,
התדעי כמה אתגעגע אלייך,
התדעי כמה לי העצב רע."
אני יכול להשבע שהפעם, כשהעורב האקראי בא שוב לבקרני (עורב אחד ויחיד שתמיד בא לבקרני, בנקודות בהן אני מעט דואג בחיים - באין אם זה אחת השמירות שהייתי אמור
להשפט קשות בזכותן, בין אם זה כשהייתי לבד בירושלים למשך כמה שעות, בין אם זה היום, כשאני מהלך בבית ספר ושואל האם באמת הכל בכיוונו בשלום) -
הפעם, הוא פשוט רצה לבשר לי שזאת האמת, זאת המציאות.
ואת שם.
את שם.
לו הייתי הזוי יותר, הייתי נשבע שהוא קרא בשמך.
ואולי זה הייתי אני.
Ad az istenem.
הכל מהאל, הכל לאל. כל דעביד רחמנא, לטב עביד.
ושאר הדברים המעודדים.
אהבות עולם,
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
