| 11/2008
אומרים שצרות באות בצרורות
אבל משום מה אף אחד לא מזכיר את זה שגם דברים נפלאים באים יחד.
אין לי תחושה או רצון אפילו לפרוק את הפירוט, בין השאר כי הפירוט הזה ישמע מתלהב שלא לצורך, ולשם מה אני צריך להשוויץ בפני עולם? חראם, חראם.
פשוט נאמר שכרגע המון המון אירועים התלכדו יחדיו ופשוט נעשו היטב.
אני נזכר שוב בתקופה שהייתה אז, בסביבות יולי-אוגוסט 2006. שידעתי שקשה, וידעתי שסוחבים בעלייה - ובכל זאת התשובה היחידה שלי ל"מה המצב איש?" הייתה "מדהים/זורם כרגיל, מאושר." ובאמת הייתי.
אמנם הייתי אז מבולבל, וגם בכמה שבועות האחרונים עדיין לא פשוט - כמו שאמרתי, התקופה לא קלה - אבל לא יורד לי חיוך מהפרצוף.
והנה, לא שלחתי לחינם לחמי על המים, חוזר לי הטוב ואין לי שום דבר אחר לעשות מלבד להביט שוב סביב, מעלה מטה ולחזור על הפזמון החוזר מתוך תפילת שמונה-עשרה - "מודים אנחנו לך שאתה הוא אלוהי אבותינו ואמותינו (!) צור חיינו..."
לחזור עליו, פעם אחר פעם, מביט למעלה ומאושר מאיך שהדברים הקטנים ביותר, במיוחד כשסותמים עליהם את הפה ולא מתחילים לחפור לכל עובר ושב על כמה ניסים ניתנו לך. באופן כללי להיות מיסיונרי זה לא משהו (ופוצי - על הויכוח דאז - יש הבדל בין להגן על האמונה שלי בוכחנות מלהיות מחזיר בתשובה, לא עלינו).
אבל להיות בהכרה הזו.
שדברים טובים קורים כשאתה מייחל להם. ויותר מזה.
בשנה האחרונה ניסיתי לדבוק במשנה ספציפית מתוך מסכת אבות, שאמר שמאי -
"עשה תורתך קבע, אמור מעט עשה הרבה, והווה תמיד מקבל אדם בסבר פנים יפות" (אני עלול לטעות בניסוח המקורי)
הפעם החלטתי לקחת משנה אחרת מתוך אבות - שאמר שמעיה, אחד ממוריו של שמאי (וכמובן, של הלל הזקן) -
"אהוב את המלאכה ושנא את הרבנות, ואל תתוודע לרשות"
מה נאמר לנו, בעצם?
נאמר לנו, שאל לנו לנסות כ"כ לרדוף אחרי תהילה ומוניטין. לא לעשות יותר מדי קומבינות, לא להתבסס או ליצור יותר מדי קשרים, לא להכנס יותר מדי לעבודות ופרנסות שתלויות במניפולציה (אפילו חיובית) המתבצעת על הציבור. ובצדק. הרבנות - אותה עבודה ציבורית, והרשות - אותה רשת של קשרים, אלו מקורות מועדים לפורענות. כמו עסקנות פוליטית וקומבינטורים על צווארון לבן. הם מוציאים הרבה מהפשטות ומהאושר שבמלאכה הפשוטה.
תמיד שאלתי את אבא איך זה שהוא רק עובד בעבודה שלו, לבנה כמו עמילן, ולא מחלטר קומבינות מהצד בתור רופא. הרי הון הוא היה עושה מזה. בד"כ הוא היה משיב לי חיוך קל ואומר שמספיק לו. ובצדק. בע"ה, אם יגיעו ימים בהם אוכל להתפרנס בכבוד (או קצת יותר מזה?) ממשלח יד כזה או אחר - מה טוב מזה. מה צריך יותר מזה, בעצם.
השנה הזו אני לא מקדיש לפרסום פסיכי של עצמי ולהגשמת פנטזיות תהילה. אין בהן טעם, כרגע, אין טעם לרדוף אותן, אין טעם להגיע אליהן. אין טעם שכל הציבור ילמד לקרוא את השם "צרי" כראוי לו (קמץ קטן במלרע). אין טעם בזה שאנשים ידקלמו את מה שכתוב שם (http://israblog.co.il/239381) או ילמדו את המנגינות פה (http://ww.myspace.com/tzori) וכן, שמתי לב שפרסמתי את עצמי כאן קצת, אבל זה היה למען כוונה הכתב.
לחלוץ נעליים אחרי יום שבו נתתי מעצמי לבאמת מי שצריך, להקשיב לשקט או לקונצ'רטו לחליל של חצ'טוריאן או איזו שלישייה של שומאן, לקרוא קצת מהכמה ספרים הטובים שיש כאן, ולהנות מהדממות שעוברות.
השקיעה בחוץ שממהרת לבוא לא מפריעה. היה חם היום. אלוהים החליט לשחק במזג האוויר והפעם לא לפגוע בי עם התחלופה הזו, אלא להשאיר אותי כך.
ובסופו של יום,
על כל שלא יבוא עלינו - לטובה ולרעה - שיבוא.
אתם מכירים את המשפט שאני תמיד חותם איתו, הפעם אין לי כח לחזור עליו.
כרגע אני סתם אתענג על זה שאין צורך לחפור ולחרוש על דברים מסויימים יותר.
מי ייתן ותמצאו את האושר שלכם, או תלמדו לשמוח עם זה שמצאתם אותו.
כי את הרבה מהאושר שלי. כי את אמיצה ונהדרת, מוצלחת ויפיפייה שלי, שלי שלי. כשם שאני רק שלך. וכך זה יהיה. ואני פה. ממתין, נהנה מהעובדה שלאט לאט אנחנו מקבלים יותר פרטיות, יותר שקט, יותר מאיתנו. כל החלומות שלנו כבר בתהליכי התגשמות, נסיכה. לו רק היית יודעת כמה אצלי זה כך. אבל אני יודע שגם אצלך. ושום, שום דבר, לא יעצור אותנו. בכלל. עוד רגע את כאן. כבר יום חמישי, נסיכה. והוא נגמר. ואת תהיי פה.
המחליף שלי בצבא זכה לפרופיל 21 נפשי לאחרונה.
הוא שירת בתוך המדור שלי במשך כשלושה וחצי חודשים.
אני שירתתי במדור הנ"ל במשך ארבעה וחצי / חמישה וחצי חודשים.
לפני זה הוא היה לוחם.
אני הייתי במדור אחר.
עוד שתיים/שלוש בנות אחרות שמשרתות במדור/ענף לשעבר שלי,
רואות קב"ן ומתחילות להרהר הרהורי יציאה.
ר' אמ"ש, קשל"ר, רחכ"א,
רמ"חים יקרים, רע"נים יקרים, מפקדים וקצינים -
אני מאד מקווה בשבילכם,
שאתם יודעים מה אתם עושים.
אהבות,
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
