| 12/2008
בתום שני עשורים.
עשרים.
זה עגול ונפלא.
הרבה ממכם התקשרו ולא הספקתי לענות. עשיתי קצת דברים היום שדרשו ממני לא לדבר בטלפון, סליחה שאני לא חוזר, אבל זה קצת מקשה עליי כרגע. גם פיזית בגלל הלהרגיש-יותר-טוב-מהמחלה, וגם כי אני לא רוצה לעשות שיחות קצרות של "אוי, תודה, ביי." - אני מניח שלא תעלבו.
כל מה שרציתי שיקרה ביומולדת קרה. הדברים שאני הכי רוצה בעצם התגשמו. עכשיו להשלים את הדברים האחרונים.
אני מסתכל ברשימות שאז אמרתי לעצמי שנעשה ליומולדת. ובסופו של דבר התמודדתי עם הדברים שרציתי.
הפכתי להיות פחות עצלן, והשקעתי יותר בעצמי ובעולם, והתקדמתי בכל מה שרציתי. הגשמתי דברים, והכל קורה כפי שצריך.
אפילו עם המינוס הסתדרתי, אפילו בגדים המציאו את עצמם אליי, ואפילו משקולת שמצטרפת לפק"ל כושר (שישפצר את עצמו יותר ויותר ככל שהזמן רץ).
ותיק חדש וצעיף חדש ונפלא שאהובתי קנתה לי (הכי תודה בעולם, מתוקה) - והמון דברים אחרים חומריים (בעצם אין, אבל נאמר ויש) - אבל בעיקר המון דברים בפנים.
בעיקר המשפחה שרציתי שתהיה שוב מאוחדת בשולחן שישי זוהר נרות ופולורסנט, והקידוש של אבא והים אוכל של אמא, והחברייא ערב אחרי זה בבלפסט - ואלוהים, אפילו גל אירגן לכולנו שולחן, ובלונים, ואפילו זכיתי לגלידת יומולדת. וגראפה.
המממם. גראפה זולה. זה מסדר את הבטן לפנים.
אני מנסה להמשיך את הקו הזה של הגיל המשלים הזה. אמצע או התחלה של תקופה, אבל לא סוף של שום דבר. אולי סוף של דברים שהרגשתי שסיימתי איתם. כמו צבא. כמו פחד והלחצות מיותרים. עכשיו כבר אני יכול להתמודד עם הכל - זו התחושה השלטת - אני יכול להתמודד ואני אתמודד עם הכל בעיתו, בזמנו, כמו שאני רוצה אותו.
שאלו אותי לא מזמן מה הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.
להגשים את אותו חלום קטן מזיקים - להיות בצד השני של הגדר, עם כסא נוח, ושלט ענק - "אל תדאגו, אחים שלי, הפז"ם דופק" - ולקחת את כל הספרים שאני צריך, ואת כל המחברות תווים והמחברות הרגילות שיש לי וכמה עטי פיילוט, טייפ מכוון על קול המוזיקה, ויאללה. להוציא הכל, לשפוך, להשפך. אה כן, ואם אפשר - לגבולין בצד, או איזה מוחיטו-גיי-להחריד, וקולה. הרבה קולה.
וככה לשבת. בפנאן שלי. בפנאן של העולם. ולכתוב, להוציא הכל, באמצע הכלום היפיפיה הזה. וכל פעם שנופל לידי קסאם - לחייך, לחייך מאד. כי הוא יפספס אותי כמו שצריך.
אז הנה. זה הדבר שאני הכי רוצה עכשיו.
את השקט שלי קיבלתי.
את המשפחה, את החברים.
לדעת שלמרות שהפקרתי, איך אומרים, הכל עדיין זורם ואני עדיין אוהב ועדיין אהוב.
מה עוד אני צריך, מה.
*
תודה על הכל נסיכה.
היה הכי טוב שבעולם, בשיא הבלגן שבחדר, ועם כל המחלה המעצבנת הזו, את היית הכי מתוקה אליי ביקום. והמתנות עשו לי הכי טוב בעולם. והלילה שוב.
עוד מעט את שוב, ושוב יהיה לנו ריק, ושוב יהיה לנו נפלא.
תודה על הכל. פשוט תודה.
*
אהבות עולם
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
