| 12/2008
על חצי ליטר גולדסטאר (והתכלית)
כמה מחשבות.
כמה זמן כבר לא יצא לי לשבת עם מישהו על בירה. בעצם לא הרבה. פעם זה היה הרבה. ואז פיליפה הופיע מאמצע הכלום, וישבנו יחד, אז, נדמה לי, ראש השנה או משהו כזה, או סוכות, הייתה לו רגילה, וישבנו על טובורג, בדיוק במקום שלפני איזה 4 שנים עשו לי חוואה, בדיוק שם, ישבנו.
ועכשיו אני יושב עם עצמי.
אני חייב להודות, מקומות מול הבית שנורא זול לקנות בהם דברים ספציפיים מקלים על התחושה, ועל הקונספציה החומרית גם כן.
לעומת זאת, בנקים לא פתוחים ועדכני מידע שלא עובדים מעלים קצת את הפיוז. במיוחד כשיש מספיק בדיוק כדי לכסות את המינוס.
אז סתם, כאילו סתם, פתחתי לעצמי אחלה חצי ליטר שהיה סגור לו במקרר, ועוד באמצע החורף, כאילו שלא קר מספיק בחוץ, ואני על שכבה אחת, מתוך עצלנות נאותה, והיכולת המבריקה שלי לפעול מדי פעם ללא שום כלום מאחוריי.
בעצם דווקא על ההפך דיברתי עם אמנון השבוע. התכלית.
עיקר חיי מתרכז בתכליות, ובעיקר בתכלית אחת יהודייה שעיקרה - עשות הטוב.
כמובן שאין על כך עוררין שזה לא בסדר, והכל. אבל יש עוררין על התפיסה שלי בתור עשות הטוב, וזו כמובן, היכולת המבריקה שלי להשים את כל העולם לפניי, כדי בעצם להעשיר את עצמי במשהו שהוא ספק אשליה, ספק הרואין.
לכאורה, אנחנו מדברים כאן על יחסי גומלין - הרצון שלי הוא, באופן בלתי נדלה, לספק לעולם החיצוני מזור לכאבים בנאליים, דרכי פתרון ממשיות לבעיות ממשיות, וכל זאת בדגש על חיוך אינסופי שכזה. מה היחסי גומלין, אם כך? התוצר. התרגלתי כ"כ לתלות הזו שנוצרת בקרב אנשים חלשים שצריכים אנשים מאושרים-עד-בלי-די, עד כדי כך שהגדרתי את עצמי לתוך זה - כלומר, הרעב שלי לנתינה מתחיל להגמר אך ורק כשאני קולט שהאדם לו עזרתי התמכר אליי. והנה, אני ממלא את ההרואין שהוא השם שלי - צרי - תרופה. הרי כל פארמא היא טוקסי (כל תרופה היא רעל), ואין ממני שנהנה כתמיד להודות בעובדה הזו.
כמובן שזה ידוע לרובנו ממזמן, שהבנתי כבר שאני משום מה מייעד את עצמי לעקוב אחר מדרש השם הזה בדייקנות אין קץ - לאתר, ע"פ תחושה או ע"פ התנסחות, את הללו שזקוקים לתמיכה הנפשית נטולת הסייגים, לתת להם הכל, ואז להתלונן על זה שאני נותן להם הכל והם רוצים עוד. נו בטח, אומר ההגיון הקר שבתוכי, למה ציפית?
ואני עונה לו - לא ציפיתי לדבר, ובאמת לא ציפיתי לדבר, ובאמת שטוב לי בהתחלה ורע לי בסוף, ובאמת שמשום מה הנפש שלי לא רוצה לצאת מהמעגל הזה, למרות שבסופו של יום, זוהי סוג של סמסרה.
כלומר, יופי צרי, יצאת מכמה צורות של הסמסרה עוד בטרם עברת שני עשורים, יופי לך! אבל להגיע לנירוונה לא הגעת ולא תגיע עד המוות, להגיע ולעבור את כל השלבים לא תעבור עד שלא תעבור מהעולם הזה, ובכל זאת, אתה מתעקש לקדם את עצמך מעלה מכדי שתוכל לנשום, לראות אור יותר משהעין תוכל לקלוט, לקבל יותר משאי פעם תוכל להבין. כמעט כמו הלו"ז שלי. או החיים האלה.
אבל הנה, דברים התחילו להשתנות. הנה, השירות, ואיתו כל השגרה העכשווית, היא לא כזו שמעל לראש שלי. למעשה היא משחק יפה של תיעול זמן, והרבה סבלנות. לנשום לאט. והדברים קורים. והנה, לאט לאט אתה מוצא שהיצר שלך גם לעזור לכל נדבכי העולם טיפה ירד כשאתה כל יום מול מס' מצומצם של עשרות ילדים שבאמת זקוקים לך.
ב א מ ת זקוקים לך. והנה, אתה רואה, שאחרי מאבק ראוי ומעט עמידה ביעדים - דבר שאמנם למדת בגוף העילג הזה ששמו צבאינו המפואר - אפילו לכסוס ציפורניים כבר אחרי גמילה. לפחות חלקית. ואפילו כושר. ותפילין כל בוקר. דברים שרצית, רציתי, שיהיו. הרי הם. הרי רצונך מתגשם. אבל גם זה כבר ידוע.
אם כך מה המאבק הזה בעניין התכלית? כמובן, התחושה הטובה שלי עם עצמי, שתלוייה תמיד בסביבה. הרי האוקסימורון שעליו אני עובד - אם צרי שלם עם עצמו, הרי הוא יכול לתת מהאושר שלו לעולם. כאשר הוא מספיק שלם עם כל מה שהוא וכל מה שהוא מייצג, הוא עובר ונותן את האושר שלו לעולם הסובב לו. העולם הסובב לו, לאט לאט, מדי פעם, זקוק לאושר שלו. הגזמתי. ישנם אנשים בעולם החיצוני שזקוקים למנת האושר, או למנת הקיום/חיים של צרי. ושואבים. שואבים מתוך באר בלתי נגמרת של אושר שמונע מכורח האנרציה הגלומה במשפט - "עצם זה שאני קיים, אני מאושר ושלם עם עצמי." - נפלא. והרי התחכום.
מה קורה כשאין זמן בעולם החומרי לתת את האושר המנטלי הנצחי? מה קורה כאשר ישנם ניגודי אינטרסים, ניגודי אמונות, ניגודים כמעט חומריים לחלוטין, בין צרי לבין אותם אנשים הדורשים באושרו, עקב כך שהוא התחייב לאושר שלו?
פחד משתלט. פחד כי דואגים, דואגים לשלמות הסביבה, דואגים ולא בדיוק רוצים לרצות - אלא עילא מכך - רוצים לשמור על הסביבה, ולא לפגוע באף אדם. אז עושים כמה שיותר ונותנים אפילו יותר.
עד כדי כך שהנתינה הופכת להיות לא רחוקה מהאינסוף שמקבלים מהאל.
הרי האוקסימורון.
נותנים כשם שמקבלים. לא. זה לא אמור להיות כך. אתה אמור לתת מבלי לבקש חזרה, כן. אתה אמור לתת, כן. אתה לא אמור לתת יותר ממה שאתה יכול - ולמרות זאת אני לא עושה את זה, כי אין גבול לקבלה שלי מה' ומהיקום.
אבל גם אין גבול לנתינה, כאשר חוזרים עליה, שוב ושוב, באובססיביות, ומחפשים צלם אנוש, כמעט קוראין בשווקים - "מי זקוק למלאך, מי זקוק למלאך?" - ועונים התמהוניים, הדכאוניים, החולים, ואלו שרק עושים את עצמם כאלו - אנחנו, הושיענו! - והרי, כ"כ קל לשכוח, שמשיחי שווא דינם צלב (והקמת דת חצי מטופשת, שכזו) - לפי ההיסטוריה. לפי היהדות, דברים פחות או יותר נורמטיביים יותר. לא שהם כאלו חיוביים.
האם רימיתי עולם? לא, לא רימיתי עולם, כי כל מעשיי היו מתוך מצב פיכח ומודע לרצון שלי, והרצון לא השתנה ולא ישתנה - אני עדיין ארצה לתת לעולם. אין ספק. אני עדיין ארצה לתת לו כשם שהוא יצטרך. אבל עתה הלקח הנדרש ללמוד הוא זה שישאיר את הנתינה שם, אבל לא כזה ש י א ז ן את המאזניים עם הבורא בנוגע לאושר שלי, אלא שישאיר לי את שנוגע לי לעצמי. בודד שם מדי פעם, כן, בודד באושר נצחי שכזה, גם אם נותנים.
אבל זה שקט. שקט נפשי שלעיתים חסר, כשחוזרים לבית של שני הורים שעדיין רבים מדי פעם, אחרי יום ממוצע של שבע שעות עבודה רצופה עם אנשים שגורלם לא שפר להם.
ועוד יותר - לא רימיתי עולם כי מה שאמרתי לאנשים שהיו זקוקים ליד שלי לא היה שקר ולא הונאה. האושר הוא נצחי. אפשר להתגבר על הכל, אפשר לכבוש הכל, ושום דבר ביקום הזה לא שווה דכאון אמיתי. נכון, אנשים יגידו שאלו דברי שגיון והבל, אבל כך זה ביקום שלהם, ובסופו של יום - הם בוחרים את הנתיב שלהם, וגם אם נבחר להם נתיב אחר, בזכות איתני הטבע והאל - יש תמיד זכות לשנות, לתהות, להשתנות, לזרום. בעיקר לזרום.
אז מה עושים כשזרימה מתנגשת בזרימה, עד כדי איזון לאפס? מה קורה כאשר מחלקים אינסוף ב-0 ומקבלים את ה-1 הסולידי הזה?
זורמים הלאה.
מוצאים תשובה.
איך לארגן את עצמי, נפשית, תודעתית מחדש.
אולי חיפוש חדש זה הוא הפשר לאותן תחושות מוזרות שקרו לי לאחרונה כאשר עמדתי אל מול טיפוסים פוטנציאליים, פנים מול פנים. אותם אנשים אקראיים באוטובוס, עמיתי עבודה וכד', שהרגשתי - הנה, אני צריך לבוא ולתת, צריך לבוא ולתת הכל.
ולא עשיתי את זה. לא הנעתי את היד או את העין. שמעתי את הקול אומר - לא עוד. לא עוד עתה.
אז נרגעים.
והלכתי הלאה. הקשבתי טוב למוזיקה, או דמיינתי אחת.
*
ובסיפור לא קשור:
אחד הילדים אצלנו, דאון סינדרום מתוק בגיל הנעורים, היה עושה לי בעיות בשבועות האחרונים. תמיד במקום קבוע, בשעה קבועה (סוף היום, נאמר). היה אומר לי מילים לא יפות. ואני ועמית והמחנכת שלו היינו נכנסים בו בתור, הוא היה מתחרט, מבקש סליחה, וחוזר לסורו. נו. דאון סינדרום טיפוסי. בודק את הגבולות שלו.
עד אותו יום. ומה עשיתי באותו יום? השמעתי לו מוזיקה? לא. סיפרתי לו סיפור? לא. צעקתי עליו, הכתי אותו עד זוב דם? לא עלינו, אפילו לא בדמיון.
אם כן, הייתי בשיעור בכיתה שלו, וכמו תמיד, לקחתי את בקבוק המים שלי מהתיק והקפצתי אותו, פליירינג. בדיוק כמו באותו הוידאו שמסתובב ביוטיוב. הקפצתי לי בנחת, מכאן ולשם, כרגיל - כמו כל פעם שאני מוציא מהתיק את המים שלי - ושתיתי לי.
הוא הסתכל עליי בפליאה. "איך עשית את זה?" - לא הבנתי תחילה על מה דיבר. ואז הבנתי. הוא שם לב לשטות הזו, שכולם לרוב (ודי בצדק, מאחר וזה רק בקבוק חצי ליטר אחד וגם כן, כמה פליירינג בסיסי מרשים?) מתעלים ממנה. שם לב. ושאל איך. הוציא את הבקבוק אקווהפרש שלו מהתיק, והתחיל לנסות להקפיץ. וכל פעם שהוא עבר לידי, שאל אותי שוב ושוב, תקפיץ לי, תעשה לי, תראה לי. והתחיל להראות לחברים שלו, שגם אהבו את זה. ולמורים. ולי. ולעצמו.
איזה חיוך היה לו כל פעם.
במקום לקלל הוא מקפיץ. ואם הוא מקלל, אני רק מקפיץ לשנייה, הוא מבקש סליחה תוך מצמוץ אגב חיבוק ומקפיץ יחד איתי, עושה את הטריקים הכי פשוטים.
להציע שיעורי ג'אגלינג/פליירינג תראפיים לילדים זה בלתי אפשרי, מאחר ורובם בעלי נכות פיזית כזו שלא תרשה להם ממש לזוז, ולא מעט מהם בעלי נכות קוגנטיבית כזו שלא יצליחו לתפוס משהו בלי להפיל אותו אחרי חצי דקה, בערך, חזקה עליהם שלא יקפיצו וידפקו דברים באוויר.
אבל למעטי מעט האלה, זה גם משהו, עוד משהו שעוזר להם להתמודד עם היום יום.
מרגיש כ"כ טוב, לדעת שאני חלק מזה.
*
קר לי, סוודר, ארוחה משפחתית מאולתרת (ה' יודע למה), קהילה, שיעור, חגית.
וביום חמישי בנק.
ומחר שחר, ללמד.
ברוך ה' משמיים שיש לי תלמיד לכל יום בשבוע.
ברוך ה' משמיים שהצרות שלי מסתכמות בכלום, וכל דבר קטן, ייפתר.
וכדי לא לסיים הפעם בנימה הכה מאושרת, אופטימית, וצדקנית-עלאק, הרשו לי -
כ ו ס א מ א , של משרד הרישוי.
תודה.
אהבות נצח
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
