| 12/2008
שיחות עם אנשים
(לאחר הגמר של האח הגדול)
צרי: "וואו, אתן יודעות, אני לא מבין את זה."
סייעת א': "מה יש לא להבין, תגיד, מה יש לא להבין? בובליל לא ניצח! אתה מבין את זה? הוא בסוף לא ניצח! כמה SMSים סימיסתי לו..."
סייעת ב': "אני דווקא סימסתי לפחות 5 לאיתי, כפרעליו, היה צריך לנצח, אני אומרת לכן.."
סייעת א': "מה איתי מה? שפרה! כפרעליה איזה יופי שהיא ניצחה, כמה ששמחתי, תאמינו לי, היא הכי חכמה זאתי, רק שתדעו, עם העץ שהיא סרגה לה שמה עכשיו היא תעשה קופה, אבל מה תתרום את הכל כי היא נשמה, ואז תעשה אחלה קופה בעיתונות.."
סייעת ב': "על מה את מדברת מה איזה תתרום איזה? תאמיני לי חראם על כל זה, העיקר תהנה עם הכסף זאתי."
צרי: "אני עדיין לא מבין."
סייעת ג': "את מה, נשמה?"
צרי: "כמה SMSים נשלחו ביום הזה?"
סייעת ב': "שני מליון, כפרה."
צרי: "וואו. בשביל אנשים שישבו בבית במשך כמה ימים?"
סייעת ג': "בטח נו מה, מימנו את עצמם ויותר מזה, תאמין לי, זה שזכה מקום שלישי או שני זכה גם באיזה 50 אלף עם כל הSMSים שהוא הביא.."
...
צרי: "זה מצחיק כל העסק. האח הגדול. ביג ברוד'ר, כמאמרו של אורוול, אתן יודעות."
סייעת א': "..מה?"
צרי: "ג'ורג' אורוול. הבנאדם שכתב את 1984. שממנו שאול המושג הזה."
סייעת ג': "על מה אתה מדבר! המושג לא שאול משם!"
צרי: "וואלה?"
סייעת ג': "בטח נו מה, זה שאול מהתוכניות האחרות שעשו על זה האמריקאים, אלא מה."
סייעת ב': " וואי נכון, הם כבר מריצים את זה איזה כמה שנים!"
סייעת ג': "נו בטח, נו מה."
צרי: "כן. מעניין, אתן יודעות, אם אורוול דמיין לעצמו שזה מה שיעשו מהדמות המבעיתה של האח הגדול."
-דממה-
סייעת ב': "אני לא יודעת, צרי, באמת, אבל לדעתי, איתי היה צריך לזכות."
סייעת א': "איתי? מה איתי? בובליל! מסכן, כפרעליו, בובליל!"
...
And so on.
"תכירו, זה סטס."
"אה נו, סטס, אתה מדבר רוסית, נכון?"
"נכון מאד."
"יופי, אה נו, נתחיל לדבר רק רוסית, נוכל לרכל על שני אלה כאן.."
צחוק מתגלגל.
"אהח, העבירו את הבן שלי היום ליומיות. מסכן. צריך לקום באמצע הלילה בשביל להספיק לבסיס שלו. הנה, הוא מתקשר. נו. הגיע לבסיס. אף אחד לא שם. נו בטח, 8 בבוקר בקושי, מי יהיה בבסיס של ג'ובניקים ב8 בבוקר?"
"אין הגיון."
"אין הגיון פשוט, מה שנכון נכון. הי! הנהג הזה שוב חותך אותנו כמעט. נו. כמה פעמים עוד נמות בכיכר הזו."
"כמה באמת, כמה."
"אתם באים היום."
"אנחנו לא."
"אתם באים."
"אנחנו לא."
"והעיקר, אתה אומר, אבל בלי סוף כותב הודעות בפלאפון שלך."
"בטח כותב."
"אתה לא מתרכז בשום דבר חוץ מזה!"
"שום דבר? שום דבר? יש לו פיצול קשב, אל תראי אותו ככה."
"התערבנו."
"התערבנו."
"..אין מצב שמישהו יפגע בי," היא אומרת בכעס ובתשוקה, "אין מצב שיהיה מישהו בעולם שיוריד את הכבוד שלי ככה, שיפגע בי ככה אף פעם, אין מצב, בטח לא בצעקות מטופשות כמו שלה!"
"אולי, תמי," אנחנו מנסים להרגיע, "אבל מה יעזור אם תכעסי ככה?"
"אתם תראו, אני אכנס בה! אני אכנס בה הכי חזק. בסיבוב, מאחורה, בפרצוף, לא מול הפרצוף. וכשהיא תשאל - למה? אני אגיד - כי פגעתי! כי את פגעת בי ראשונה! ולא פוגעים בי!"
"אבל אין לך טעם בלפגוע אם פגעו בך. מה זה בדיוק יעשה?"
"כמו..כמו שכתוב בתורה!..יד תחת יד..רגל תחת..נו..עין תחת עין!"
"ובאותה פרשה כתוב לא תקום, ורש"י דרשנו בדיוק לעניין זה."
"ובכל זאת, אף אחד לא פוגע בי, אני לא רוצה שיתפסו ממני חלשה, ולא מגיבה, ואעלק-פחדנית!"
"תמי."
-צרי עוצר אותם, מבקש מעמית שיושיט לעברו אגרוף, והלם אותו חזרה.-
"מה עשינו בזה?"
-צרי שוב מבקש מעמית שיושיט לעברו אגרוף, והפעם זורם איתו, טאי-צ'י-סטייל-
"לא יותר טוב? בלי כעס, בלי שעשינו בום, בלי שהכאבנו לשנינו? כשהוא בקושי הרגיש את הגוף שלי, כשאני בכלל לא הרגשתי את האגרוף שלו?"
"..לא..כן..לא יותר..אני עדיין בדיעה שלי, וככה אני אשאר!"
"אז תעדיפי שאנשים אחרים יפגעו כשפשוט אפשר למנוע פגיעה?"
"כן! ככה חינכו אותי."
"נו, בוא. בוא איתי. תלך. קדימה. תתקדם. לא, לא, אל תפיל שוב את הראש. לא. הנה. תרים. בוא חמוד. בוא. בוא איתי. נו בוא. מה אתה דואג. בוא! אתה אריה! כן..כן! הנה, הנה אתה הולך, הנה, אתה מזיז את הידיים ו..ו..לא, לא, נו, אל תפיל את הראש, בבקשה לא. בבקשה לא! אל תפיל את הראש! אני מתחנן, אל.. נו, בוא. תהיה גבר, נו בוא. תבוא! תתפוס אותי, נו קדימה, נשחק תופסת. הנה. אתה תעקוף אותי, אתה תראה. בוא תנסה, נו, בוא! רגל ימין, רגל שמאל, קצת, מה הבעיה, מה הבעיה מתוק שלי, מה? אתה עצוב? אתה בוכה שם? אה לא, זה רק הריר. כרגיל. (דומה לטיפות דם על הקרקע, דומה לדמעות, דומה להכל, רק לא לריר שנוטף לו כך סתם, כבכל רגע נתון אחר, כאילו הוא לא שוב מנסה ללכת), נו, תבוא, תבוא אליי, תבוא, בבקשה. בוא, בוא, תנסה ללכת, בוא. נשארו רק עוד כמה דקות להפסקה. תרים את הראש! אני ארים לך. הנה, הרמנו לך את הראש, מתוק, עכשיו הכל בסדר. יאללה. בוא נלך. בוא. תסתכל עליי, תסתכל. תסתכל! תודה. יופי. עכשיו בוא. בוא רוץ אותי. אני מתחנן. בוא. בוא. תרוץ אותי. נו. בוא אליי. לך קצת. קדימה, ימין שמאל...בוא...בוא איתי...בוא אליי..."
צמאה לך נפשי כמה לך בשרי בארץ ציה ועיף בלי מים כי בקדוש חזיתיך לראות עוזך וכבודך (תהילים סג', ב'-ג') (למתיסהיו יש לזה ביצוע מצויין של המנגינה המסורתית של חב"ד. ממכר.) כשהולכתי אותו, כמו שתיארתי קודם, מרגיש את שיא התקווה, ושיא הייאוש יחדיו, שרתי את זה, פעם אחר פעם, כבמנטרה, כבתפילה, חצי בוכה. והוא הביט. ובאמת ניסה ללכת. הוא באמת ניסה, אתם מבינים, הוא ניסה.
אהבות עולם,
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
