| 12/2008
החלטות, שינויים, שאר הדברים הטובים.
הגילוי הגדול ביותר של החודש הזה הוא האין-רצון החדש שלי. וכי למה אין רצון? אין לי חלומות יותר? אין לי דברים להשיג? אין לי יעדים?
לא. אבל אני חותר לשם.
*
השבת הזו הייתה לחוצה. בעיקר לקראת הלימוד הגדול שהרמנו כולנו, צוות של חמישה, לכל הקהילה שבאו (40 איש בערך). כולל תפילה בשבת בבוקר, עם 4 עליות שמתוכן 2 זכרתי בע"פ בערך מגיל הבר-מצווה (מתנות ראשי השבטים בפרשת נשא, והעלאת קורבנות ר"ח בפרשת פנחס), ו2 עליות מאסיביות שלא ידעתי מאומה.
אבל הגשמתי דרכן חלום ילדות, שרווח בדמי מאז הייתי בן י' שנים - לקרוא את השם שלי שלי (צרי) בתורה, בקול גדול, ובספציפיות, את הזה שמצוי בפרשת מקץ ולא בפרשת וישב. ומה ההבדל? בפרשת וישב הוא בשווא נח ולא בקמץ קטן (דהיינו, צְרי) ובמקץ הוא בקמץ קטן - כמו שאומרים את השם שלי - במלרע, עם הברת O בריאה.
ואכן, נעשה נס לשושנה-הבלונדית-משהו והעליות זרמו לי נפלא (וגם אבא עזר והיה גבאי שני אז בכלל), וגם את הפסוק הנ"ל בפ' מ"ג, פס' יא' למעשה - הקראתי, ואף ציינתי בחצי בת שחוק את העובדה שאני קורא את השם שלי, שבעצם אותה הקריאה עצמה, היא היא המקור לשם הזה.
אכן חלום מוגשם.
הקראתי גם את ההפטרה שלי, שהייתה הפטרת הבר-מצווה. ה-הפטרה הראשונה EVER. היה נוסטלגי. 7 שנים שלא קראתי אותה מול קהל אם בכלל נגעתי בה.
היא נפלאה, נפלאה כ"כ. סוף פ' ב' של זכריה וממשיך עד פ' ד', כולל האמרה הנפלאה כ"כ - "..לא בחיל ולא בכח כי אם ברוחי אמר ה' צבאות.." (זכריה, פרק ד', פסוק ו').
הקהל כמובן שר לי מזל טוב אח"כ וכל מיני שירים אחרים ליומולדת (הרי זו פרשת היומולדת שלי, והיומולדת העברי היה ביום חמישי הזה, נר רביעי).
איזה כיף.
*
הפעילות הייתה 90% מהמתוכנן. ה10% הוא הפיוט שלא הספקנו להעביר בגלל לחץ מנהלת המקהלה שהחליטה שלא בא לה שנשיר, כי זה גונב את זמן השירה שלה.
לא נשתמש בלשון הרע, אלא פשוט נאמר - מה שזורם לה (!)
העיקר, אחרי זה עלו כולם, שיחקו משחקים של ילדים קטנים סטייל תנועת הנוער, ולאחר מכן הלימוד שלנו זרם. אז מה היה הלימוד?
חילקנו את האולם הגדול למעלה לחמישה חלקים, ופיצצנו בנרות ברמות. כל אחד מהחמישה חלקים היה איזור תרבותי שלם, מקושט במינמליסטיות-נטולת-תקציב אבל עדיין בתחושה של משהו. וכמובן, מוזיקה מעורבבת - של מה?
של חמשת התרבויות שהצגנו, למעשה. חמישה חגים של חמש תרבויות שונות מהיהדות - ואפילו די רחוקות גאוגרפית. התרבות הפרסית, הבודהיסטית, ההינדית, הסינית והקלטית.
לפרסים יש את צ'האר-שאנבה-סורי (יום רביעי האדום) שנחגג בסביבות סוף השנה הנוצרית / סוף השנה הפרסית (סביבות דצמבר בין השאר), הבודהיסטים חוגגים את יום-בודהא על ה21.12, ההינדים חוגגים את הדיוואלי (וכל הודו איתם) בין סוף אוקטובר, לסוף דצמבר (כל שנה תאריך אחר), הסינים חוגגים את הדונג-זי ב21.12 והקלטים והנאו-פאגאנים חוגגים את היול' ב-21.12. נר ראשון השנה, אגב, היה ב21.12. מצאתם את המשותף? יפה.
אז הצגנו להם את עיקרי החגים, כל אחד בתחנתו, בתוספת פעילות קטנה וחמודה, ואחרי כמה עשרות דקות, ריכזנו הכל בלימוד קצר, שמקשר הכל לחנוכה ולקונספט הזה של אור מול חושך, וכד' וכד'.
היה מתומצת, נאה, וקיבלנו את המחמאות הדרושות לנו כדי לצאת בתחושה הכי חיובית בעולם.
אין ספק שאני מאושר מזה.
יש לי צוות נפלא ומגובש שם, בקהילה, שאני רק מקווה להרחיב איתו את מעגל האנשים בקהילה, ומי ייתן ויהיו עוד אנשים נפלאים איתנו.
אבל גם אם לא, עובדה. חמישה אנשים שכבר 2 פעילויות השנה הוגדרו כהצלחה לא מינמלית, והיד נטוייה. תודה לכולם.
*
כשלקחתי את ספר התורה השני יחד עם אבא (הוא היה הש"צ) בהכנסת/הוצאת ספר תורה, אמרה לי הלנה, זקנה ארגנטינאית חביבה אך צעירה בנפשה שהיא מאחלת לי רק טוב, ברכות, ושאני אגשים את כל החלומות שלי.
אמרתי לה שהגשמתי כבר את כולם. ואם לא הגשמתי, אז הנה, אני בדרך.
ואין צורך לדבר על זה יותר מדי.
כל הדברים שאני רואה שקורים קורים מעצמם וימשיכו לקרות.
*
פחות כוסאמק אחד! משרד הרישוי אשכרה עשה נס ושלח אליי את הטופס הירוק הנחשף. הודו לה' כי לעולם חסדו. בירכתי יחד עם אבא שהחיינו על זה.
ברצינות.
*
אחר מבט ממושך ותפיסה ניצחת שלא רק את השגרה שלי צריך להבריא (והיא בתהליך מתקדם, ברוך ה' השבח לו), אלא גם את סביבת העבודה שלי. את חדר העבודה (למי שמכיר אותו) א י ן סיכוי לסדר בעולם, כי אני ואבא בהרמוניה כאוטית מוחלטת.
אבל לחדר שלי יש סיכוי.
4-5 שקיות זבל שגיבות זרקו הררי זבל, ניירות, דיסקים (בקילוגרמים), וכל שטות אחרת החוצה אל הזבל. הספרים והאינציקלופדיות העתיקות העתיקו מקומן, והמדפים התנקו ועברו. השידה עוברת. מיטה חדשה תקנה (זוגית, אי"ה וההורים), נוסיף כמה תמונות אולי, נשנה תאורה בדחיפות יתרה ונהפוך את המדפים היתומים שנותרו למדפי אלכוהול שנקנה בין החודשים תודות לתקציב המתחדש והבא עלינו לטובה.
אכן, ניחוח של שינוי באוויר. אך כידוע לרבים ממכם, אני נטול חוש כזה, על כן אני רק מרגיש את האבק שהצטבר בכ"כ הרבה שנים.
ובינתיים אני דר בתוך כאוס מאורגן היטב. ועובד בתוך אחד דומה לזה, רק שהלז (חדר העבודה) לעולם לא יסתדר או יתנקה. ככה זה כשיש אבא שיש לו יותר מדי תחומי עניין שהוא מבין בהם באמת טוב, ולו בן עם יכולת אירגונית הזוייה מאד ותאווה לכתב.
קורה.
*
אז עכשיו שוב בדרך לאמנון, לדבר איתו על כל מה שקרה עליי, וכל מה שעובר, וכל מה שזורם.
וכל מה שיקרה.
ואולי גם דרכו לנסות להתנתק מהעצמי, מהאגו, מהחיפוש-אחר-האני-אני-אני שכבר מצאתי בכל פינה וכל חור ואין צורך לחפשו יותר.
אין צורך לחפש.
גם אין צורך בלתת.
המטרה עתה,
היא שלא יהיה צורך.
*
אהבות עולם,
צרי.
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
