בעצם אין לי מה להגיד על יום עשיית מעשים טובים.
המציאות שלי היא כזו המבקשת את הנ"ל, במיוחד אחרי שאתמול הצלחתי להתקמבן טיפטיפטיפה בתוך "שמע" ואחרי הקורס הזה והקורס למתקדמים (של שפת סימנים) אני אי"ה אתחיל שם את הפרוייקטים שלי (סדנאות כתיבה, רייקי, בר/בת מצווה בשיתוף הקהילה וכד' וכד').
אז הנה. מעשים טובים.
שנתיים מהיום. מרץ 07'. אביב הנעורים, הפריים שלי, יום לפני שאני מתגייס. הייתי בבקו"ם, עם אותה אישה שאני מאוהב בה עכשיו, בדיוק כמה שבועות לפני שהיא נפרדה מהחיים שלי לשנה ו-7 חודשים. מצחיק איך שמעגלים נסגרים.
אני זוכר, באוטו של אמא שלה, רחוק מתקוות לרשיון, לבוש בחצי רישול, כותב במחברת שאז רק התחלתי (ולפני 3 חודשים סיימתי) שירים על אותם ימים. רעיונות למחזות. הכל עדיין כתוב.
יום לפני.
יום אחר כך התעוררתי מוקדם והכל כתוב כאן, כמעט בפורטרוט. מתוכם שנה וחצי של מסע קדתחני, שהפך למשטמה ולבור כזבים ונחשים, ובנוסף אליהם שירות נפלא של חצי שנה.
שנתיים מהיום. שום דבר הוא בלתי ניתן לצפייה אמיתית.
בוא נראה מתי שנגלגל את הידיים קדימה, ונאמר - שנתיים קדימה.
מעניין איך.
מרץ' 11. אני אוכל לנהוג גם בלי השלט של נהג חדש, אה? כן. זה יהיה השינוי המהותי היחידי, בערך.
או שלא.
מרץ 11', בע"ה, אני אהיה בתוך הלימודים שלי, עמוק. אולי במקום אחר. אולי בזמן אחר. אני לא יודע. אני באמת לא יודע.
יש לי את הדאגות של העכשיו.
אבל יותר מזה,
את ההנאות, הנפלאות, של השנייה הזו, של הרגע הזה.
יהי שם ה' מבורך מעתה ועד עולם.
כן יהי רצון
אהבות עולם
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
