בשיחה האחרונה עם הפסיכולוג התרכזנו בחוויה אחת מרכזית שהייתה דלא מזמן, כלומר, לפני קצת יותר מחצי שנה, אי שם ב-17.8, אותו יום בו הסתובבתי ברחבי הבסיס עם הטופס טיולים יוצא (וואו, אני זוכר איך קוראים לזה!), ואמרתי שלום לכולם, כולל למפקדת.
לא.
אחורה מזה. כמה ימים לפני. זה היה יום חמישי, אני זוכר, חזרתי גם מעדי דאז, והייתי ממועט מדים כהרגלי. הייתי צריך להגיע לבסיס כדי, מה זה היה, לקחת כמה ספרים וכאלה.
נכנסתי לבסיס, עברתי ביעף את הש.ג. , התקרבתי למסדרון. שם זה התחיל לתקוף אותי. פחד. פחד משתק. מרעיד. כמעט שלא יכלתי לצעוד.
מילא שפחדתי מוות שד' תראה אותי ותדפוק אותי לחלוטין שאני כאן על גימלים נפשיים, ותדפוק את כל העסק עם הקב"ן הארור, מילא.. החזרה למקום השפל הזה, בידיעה המלאה שאני לא הולך לראות אותו בחיים שלי יותר, אולי רק בחלומות או בסיוטים - אבל משהו, משהו במסדרון הקודר הזה, בשעת צהריים רגועה להפליא - או שעת לפני צהריים - משהו בו, הפחיד אותי מוות.
הפחד הזה הזכיר לי פחד אחר שטמוע וקבוע אצלי - הפחד מסמכות. הפחד הזה הוא עתיק כל כך, מושרש בזכות אמי המורה, לה כוח אוטוריטי שאין שני לו ברוב תבל, ואין לזלזל בו. במשך שנים ארוכות גדלתי על סמך כח זה, למדתי לתת לו יראה וכבוד, למדתי את כוחותיו בין השאר, והיום אני משתמש בו בעצמי - אבל אחרת. ובעיקר, עדיין משהו בי מפחד בו. בערך כמו שאני עדיין מפחד מציונים לא טובים או מלאכזב את הסביבה שלי. אבל מתגברים על זה, מתבגרים בעיקר וכד' וכד'.
אבל זה היה פחד משודרג מזה. כנראה בגלל אותו אירוע, כנראה בגלל כל הימים, האחרי-צהריים, השעות, הערבים והלילות שבזבזתי באותו משרד, באותם ארבעה קירות. כמה ימים קודם או אחר-כך, ישבתי עם אחי הגדול על בירה במרפסת שלו, כאשר הוא סוחב עוד סיגריה. סיפר לי איך הוא כמעט עשה לעצמו מעשים טיפשיים, בגיל 30 מול הקב"ן, כשהוא רצה להפסיק את המילואים שלו.
"אתה יודע," הוא הזכיר לי, "רק בצבא אתה מוצא את עצמך בייאוש הזה של ארבע קירות ואין לאן לצאת. נכון, גם בחוץ יש גועל נפש ובירוקרטיה ואטימות וזין ומה שאתה לא רוצה, אבל באזרחות יש לך בחירה. יש לך זכות להפסיק, זכות לצאת, זכות לטוס לחו"ל, זכות לעבוד בכל חור שאתה רוצה, בעיקרון. בצבא אין לך."
אתמול בשיחת טלפון עם רון צוק הדיינו בזה. אמנם צוק משתמט מלא (כביכול) וגם לא עשה שירות לאומי מלבד שהוא הניס את עצמו מהצבא, אבל העקרונות עליהם למד (ולומד עתה, לתואר שני בפילוסופיה), הם אמיתיים וכנים. הצבא הוא סוג של כלא, גם מנטלי וגם פיזי. לא כלא מלא, אבל ישנם יותר מדי מאפיינים שכן הופכים אותם לכזה.
ההשלמה הנוספת שקרתה אתמול היא שאמנם אני ימני ואמנם אני בעד קיומו של צבא או יותר נכון, גוף שישמור על העם הזה חי - אני לא גא ולא מאושר ממה שזורם ממנו עתה ומה שזורם אליו. מההתנהלות, מההחלטות, מהמלחמות שלא מביאות דבר - אבל זה לא בדיוק מהצבא. זה מהתנהלות קיימת של מערכת שליטה לקויה, ממערכת תפיסה כלשהי, הן בתודעה המרחבית.
אבל די לנו מחלונות גבוהים וחלומות רחוקים על קונספציה אחרת בעניינים צבאיים ומדיניים. נחזור למציאות.
ההשלמה האמיתית תהיה - אותה סגירת מעגל שלא תהא חלקית - פגישה נוספת עם האלמנטים בבסיס. לצערי ודים לא יהיה שם, כי ודים במקום אחר. אני מקווה למצוא את ודים באקראיות או לא באקראיות בפאב ברחובות ולהזמין אותו לבירה. זו תהיה סגירת המעגל שלי עם האיש הנפלא הזה. אבל עם ו' וד' הסגירה תהיה אחרת. היא תהיה לבוא, באוגוסט, בפריסה של אריאלוצ'ו, ולחייך. להראות להם שזה שעזבתי את המדור המקולל (באמת) שלהם הייתה ההחלטה הכי טובה שלי.
מענין, שכחתי, סיפרתי כאן שמ' נכנס אל ד' לפני כמה שבועות, בלשון זו - "ד', מאז שצרי עזב את המדור, אני חושב שאנחנו מקוללים." והיא שפכה עליו קיתונות של זעם?
כן. ההחלטה הכי טובה שלי.
אבל מאיפה הפחד הזה הגיע, מאיפה אותו פחד בלתי נשלט? ממה? מאותו חדר חשוך, כמו הילד מהניצוץ? מאותו חור שחור בלתי נשלט שמעלים את הקונספציה של ה-space-time contium? לא אדע. לא יודע. לא מצליח להבין.
כנראה שזה השילוב. סמכות, סמכות נשית שאיכזבה וניצלה את מעמדה, הכלום הנפלא של חטכ"א והבזבוז זמן, התחושת בלבול הקיימת, הלחץ.. הכל יחד. התמזגו לתוך רעידת ידיים בלתי נשלטת שאני רק מצליח להזכר בה.
אני חושב שמאז לא פחדתי באמת אף פעם. אולי רק בשיעור הנהיגה הראשון שלי, כי באמת לא ידעתי מימני ומשמאלי, וזה. אבל באמת מאז לא פחדתי.
הקושייה האמיתית תהיה האם גם בפעם הבאה, באותה סגירת מעגל אמיתית (באם תתאפשר או תהא אחת), האם גם אז אני אפחד?
מעניין האם גם כשאחזור כאזרח אני אתמוגג מרטט מהמשרד או מהרס"ר סרוסי ומהמפקד בסיס, אקריש. מעניין.
את זה נראה. אתם יודעים משהו, אני מקווה שכן. שזה יקרה. אני רוצה לבוא לשם עם רכב, באוגוסט. לבד. עם השרירים שעבדתי עליהם עכשיו, עם החיוך הזה, עם הזקן והתספורת - עם בגדים יותר יפים. נעליים אחרות גם. עם כל מה שאני צריך עליי. עם המפתחות לדירה. לראות איך שהכל השתנה ואין כבר למי להגיד שלום חוץ מאריאלוצ'ו, יבגני ואולי ו'. כן. ו' וד'.
ובסופו של יום, אני רק מאחל לאותם דמויות רחוקות ודהויות מהעבר שלי, הרבה הצלחה, הרבה בריאות, ובעיקר - שידאגו לעצמם. שידעו מה הם עושים. ו' ו-ד' יקרים, מעניין אותי אם אתם קוראים כאן עדיין. כידוע לכם, אני שומר על חסינותכם כאן, ואם מצאתם פוסטים שלא הספקתי לשנות את שמותיכם, אנא, מסרו לי, ואשנה. לא ארצה שתפגעו, ולא ארצה שאף אדם יחשוב עליכם דיעות קדומות שאינן במקומן כאן, במקום בו אני שופך את הביוב שלי, בעיקר. תודה לכם על מה שזה לא היה. מי ייתן ותעשו רק החלטות נכונות. ואולי תעמידו אותי על טעותי בנוגע לכמה שהמדור שלכם.. פשוט לא באמת קיים, לא באמת משנה, רלוונטי, לגיטימי, אמיתי.
מי ייתן.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
