עיתים לשמוע את צעקותיהם של המתחסדים בנוגע לעניין הזה של שואה. בערך כמו שנמאס לי שאומרים "שואה" בנוגע לתור באוטובוס או ברכבת, שנמאס לי לשמוע בדיחות שואה (למרות שהן תרפודיות משהו).
כבר נמאס לשמוע כמה שילדים שוכחים את העבר שלהם ומתעקשים על עבר אחר, או שוזרים עצמם לעבר אחר.
לי כבר נמאס מלכתוב כאן או בכל מקום אחר - את תלאות המשפחה, את התחושה המעיקה הזו של בורות מסביב, את הכלום - שגם לעיתים נפער בתוכי, כשאני מתקרב לנושא הזה, שקרוב אליי הן ללב והן לאובססיה והן להכל.
כבר נמאס לי לשמוע איך מעיזים בכלל לקרוא לרצחי עם מזעזעים אחרים שואה, כי כן, ילדים חמודים, כן, מתבגרים מחוצ'קנים, כן, נבערים שכמותכם - השואה שלנו מיוחדת. תמודדו עם זה שאמא שלי ושלכם לא סתם מתייפחת, אלא יש סיבה מאחורה.
אבל למען מה אני טורח.
למען תודעת ציבור? למען צדק עולמי?
מוטב שאמשיך ואדאג לילדים שסביבי. למ' כואב הראש. אז מה אם הוא חרטטן. כרגע זה יותר חשוב. זה, ולהמשיך את הסיפור ולא להשכיח מאף אדם קרוב אליי - או אדם שזקוק לשמוע, את הסיפור של סבתא, והמשפחה שלה.
אז כן, רע בעולם ונורא בעולם והעם שלנו עשה גם כמה טעויות כשנתן לכמה קופים כמה רובים ועמדות כח, אבל אנחנו לא עושים שואה לפלשתינאים, כי לא שמעתי על חוק ששולל מהם אופניים, ולא ראיתי כאן אושוויץ בגלילות ולא שמעתי על יהודי בגרמניה שהתפוצץ או קרא "מוות לגרמניה! תחי מדינת היהודים!" מעולם, וכן הלאה, כן הלאה, ובאמת שכבר נשבר לי הזין לפעמים לסנגר על עצמי, ועל מה שאני מגדיר כעם, ועל האוקסימורונים שהבורים הללו מייצגים, באמת שכבר התעייפתי, באמת שעייפתם אותי, "שמאלנים", "נאורים", איך שלא יקראו להם או הם לעצמם - באמת שכבר נשבר לי ממכם ומהדיעות הפוזואוסיטיות והלא מלומדות שלכם, שכל מאמר וכל שטות והגיג שאתם שולחים לכאן לישרא' או לאינטרנט או לכל חור אחר לא מאומתת ולא מובססת על עובדות אלא על כתבות בעלמא, חלומות באספמיא ודיעות-דיעות-דיעות במקום עובדות קונקרטיות או לפחות אישוש כלשהו שיכול להיות לגיטימי, נשבר לי מזה שאפילו לא איכפת לכם - כל מה שנוח לכם הוא שתשמעו נאורים בפני האגו הפתטי שלכם ותשמידו כל זכר לעצמיות שהייתה לכם ושבנו לכם אבותיכם, ובאמת שנשבר לי כבר מכל אלה שלא משתדלים אפילו להבין או או לזכור, בין אם הם קיימים או לאו, ונשבר לי מהשדים שבפנים והזכרונות ונשבר לי שאמא עושה כל שבוע יום שואה משלה ונשברת ואני לא שם כי אני לא רוצה להיות שם, כי באמת שנשבר לי לחלוטין מלהיות השק חבטות שלה, ואמנם זו חרב פיפיות - להיות זה שממשיך לסחוב את העול בשבילה ולהקל עליה תוך כדי כך שאני ממשיך וטוחן את עצמי באותה מטחנה נוראית של חוסר סבלנות לבורות בנושא, חוסר סבלנות נוראי שעוטף אותי ואני לא מצליח למצוא אפילו דרך לברוח מכך - חוסר סבלנות לבדיחות, לבורות, לזיוני שכל, לחוסר-עובדות, לחוסר-רגישות, להכל, להכל.
כבר נשבר ואין לי כח להחזיר למקום, אין לי כח לנקות, כל מה שאני רוצה זה לישון ולכתוב ולהוציא הכל, וכמו שעשיתי אלבום-גרוע-הפקתית-כל-כך בנוגע לבטחון העצמי שלי או הסרטים שלי בשכל, אז אני אוציא הכל, ואני אעשה אלבום על ההתמודדות שלי כדור שלישי, ואולי אשאיר אותו עלום-יחסית כמו PsychoActive ואולי נפרסם אותו ואולי בכלל נשכח ממנו, ואולי-ואולי-ואולי, תמיד האולי הזה סביבי וזה בסדר, מותר לו להסתובב סביבי, בערך כמו שמותר לכאב ומותר לזכרונות ומותר לסבל ומותר לדברים הרעים להסתובב סביב הדברים הטובים - כך זה גם בטבע- האלקטרונים השליליים מסתובבים סביב הפרוטונים החיוביים והניוטרונים הניטרלים-משהו. כן. כך זה גם בנפש, כנראה, כך הנשמה בוחרת.
וכרגע, הנשמה בוחרת להמשיך ולהתעסק בענייני היום-יום, פגישה עם אמנון, חזרה עם ההרכב הטורקי ובעיקר הסחבות עם ה-PSR המזורגגת דרך הרבה קילומטרים, אבל זה שווה את זה, שווה כל רגע, כל דקה וכל מחשבה - שווה הרבה יותר מלהתחיל להלחם כאן עם קומץ אידיוטים שיישכח.
ברוך ה' שיש את יד ושם - איפה שמערכת החינוך והממשלה נכשלה נחרצות, לפחות המקום הזה ילמד את אזרחי הארץ מה קרה שם, או לפחות בערך מה שקרה שם, בלי כל ההתיימרות האוניברסלית משהו.
קצת כאב משפחתי, אנשים. תוציאו הכל.
אהבות עד
נצח ישראל לא ישקר
צרי
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
