א.
"צרי, אני רוצה דף גדול."
"ומה תעשה איתו, ד'?"
"אני אצייר. אני אצייר בובספוג."
"אבל ד', צריכים לעבוד על הברכה המיוחדת שלך."
"אני.. אני רוצה דף גדול! פיצוחים! אתה..אתה תקשיב, אתה, זה לא! אנשים זונים!"
"ד', זה מספיק. תירגע."
"בסדר. תביא לי דף גדול."
"אני אביא לך."
האינטונציה כאן צריכה להיות מומחזת איכשהו. אבל איך תמחיז נער בן 15 בעל פיגור בינוני ותסמונת טורט חריפה?
מתקרבים לחדר מורים.
המוכרנית מבקשת את עזרתי על מציאת מישהו שיתן לה דבר תורה באזכרה או מה. אני וד' מתיישבים.
"בוא נעבוד על הברכות שלך. תשיר איתי."
ואנחנו שרים יחד. ברכות התורה. ברכות העלייה לתורה.
הוא שר יותר יפה מחצי מהתלמידים שלי. בלי להעליב.
ואז את הברכה שלו.
"אז מה הברכה שלך, ד'? בוא נגיד אותה יחד - "
ברוך אתה ה', אלוקינו מלך העולם, שנתן לי דמיון לצייר.
"תגיד, מה זה חמלה?"
"חמלה זה אומר רחמים, ד'. זה אומר שמחזירים לנו את הנשמה ברחמים, ועלינו להודות על כל זה לאלוהים."
"אבל מה זה אלוהים?"
חייכתי.
"כל מה שאתה לא מצליח להרגיש אבל אתה עדיין מרגיש, כל מה שמסביב לך כשאתה אוהב, כל מה שמציל אותך בהפתעה, ומה שמשאיר אותך חי - זה אלוהים. אין לו גוף, אין לו דמות, אין לו קווים."
"הוא בן אדם?"
"לא, הוא מעל לכך. הרבה מעל לכך. הוא אלוהים."
"ומה זה נשמה?"
"זה מה שבתוך הלב והשכל והגוף שלך. מה שגורם לך לחיות. מה שאתה מרגיש. הסיבה שאתה לא קיר או ארון - אלא אתה בן אדם - זה בגלל הנשמה."
לא מזמן פרסמתי כאן משהו שאמר הבעש"ט. על ההבל הטהור הזה, שאומר שמע ישראל.
כשאותו ד', וי' - ילד אחר שגם עולה לתורה במסגרת התוכנית המיוחדת - אמרו שמע ישראל, הזדהתי, באופן מוחלט.
אחרי הרגע הזה, שליחותי בתור יהודי כמעט נתמצתה.
מה צריך יותר מזה.
ב.
בהמשך לילדים אספר דווקא על סיפור הפוך, על אנטגוניזם מוחלט שאני חש כלפי שני ילדים במוסד. בביה"ס שלי ישנם לפחות 66 תלמידים, אשר את כולם (וגם את השניים הנ"ל) אני אוהב ומאוהב בהם עד דמעות ואין לי מושג איך אני אתמודד עם האובדן שצפוי לאוגוסט. אבל מתוכם, שניים פשוט עולים לי על העצבים בצורה כזו שהייתי שמח לשסות אותם בכלבים או להרחיק אותם ממני כמה שיותר.
הראשון הוא א'. א' הוא טיפוס בסה"כ סימפטי, שלפני שנתיים עוד היה סיוט שעושה דברים שבאמת לא נעים לפרטם כאן. היום הוא גמדון שלא יכול לדבר - אלא רק לזעוק ולנהות וליילל כתינוק, ולכל הוא נוהה "ממא!פפא!" בצורה הזוייה, עצומת עיניים חלקית, מחייכת ובעיקר כזו שלא שומרת על הגיינה. שלא נדבר על זה שהוא עקשן, נדבק, טמוע, ולא מפסיק, לא מפסיק לבכות ולהתעקש ולחשוב שהוא עושה טוב כשמבקשים ממנו אחרת. בנוסף לכל הוא לא סימפטי במראה ובתנועה שלו, ושוב נזכיר - על הגיינה הוא לא שומר באופן מאד קיצוני. תולדה של משפחה דפוקה עד כאוטיות.
אבל א' הוא מילא ומילא לעומת ח'.
ח' היא אמנם רק בגיל המצוות ולא יותר גדולה פיזית מבת 6, אבל לא עובר יום (!) שמישהו לא חוטף ממנה מכות, יריקות, העלבות, הפחדות וכד'. אם יש ערס בביה"ס, זו היא. אז נכון, היא בפיגור בינוני, וזה, וכאן, ושם, אבל באמת שאני לא סובל אותה. והיא מספיק מתוחכמת כדי לעשות לא מעט מניפולציות ולהשליט את שלטון הטרור שלה על רוב הילדים התמימים. אז נכון שחלקם יכולים להיות מעצבנים ואף דוחים - אבל הם נשמות טהורות. ח' היא בעלת הפיגור היחידה שאי פעם הכרתי והייתי איתה באינטרקציה עמוקה מספיק כדי לדעת שאני בהחלט מטיל ספק בטוהר נשמתה. אז נכון, יכול להיות שהיא לא מודעת לכמה נזק היא עושה, ועוד לי אישית. אז נכון, זו הדרך שלה יחד עם התסמונת הספציפית שלה להתבטא וכד' אבל זה כבר לא משנה.
היא הכתה אותי, באופנים מגוונים כולל יחד עם שופים. היא הכתה ילדה נורמטיבית, הבת של האחות המקומית, בת 11 תמימה - סתם. היא מכה את כולם, דוחפת את המוגבלים פיזית, שורטת, בועטת בילדות עם זונדה.. מגמגמת, ומעצבנת בעיקר.
אני באמת לא סובל את הקיום שלה, למרות שהיום הזה ספציפית לא סבלתי יותר מדי משבט יכולותיה. על אף פי כן, אני מחכה להזדמנות הנכונה להפחיד אותה עד דמעות - כי לצערי ודאבוני - זו הדרך היחידה באמת להתמודד עם ילדים בעלי הסימפטומים הנ"ל שיש לה. לצערי.
מילא.
ג.
ללא שום קשר לנ"ל, התמכרתי, סופית, לפסיכומטרי. אני נהנה מזה. אני נהנה מהאנגלית הפתטית, מהעברית הלא-כל-כך-קשה-כמו-שאומרים, ומהמתמטיקה החופרת אך.. נעימה. הממשק הנפלא (!@!$) של הייקיו כ"כ עוזר, כ"כ מהמם.. היחס שלהם, ביתי - חם - מעודד - כיפי - כל ההתנהלות של הקורס, ההתנהלות של הלימודים בדירה לבד ועל המחשב מתי שרק אפשר הפכו את זה לעניין של ראבק, ראבק מוחלט (!), אפילו לנושאים שלא האמנתי שאני אי פעם באמת א ו ה ב לפתור ולעשות - מתמטיקה. מי היה פאקינג מאמין?
אנשים, כל מי שרוצה פסיכומטרי ש י ע ש ה בהייקיו. נכון, זה עולה המון - אבל אם אתה בשירות לאומי זה זול -
ואם אתם רוצים לעשות, באמאשלכם, תגידו להם ש א נ י הבאתי אתכם, כי זה יביא גם לי וגם לכם הנחה.
אבל מילא ההנחה, באמת, ב-א-מ-ת, שזה קורס שהופך את החרישה האינסופית הזו לבדיחה-כיפית אך רצינית ביותר. בסופו של יום המשחקים שאתה עושה שם והזמן שאתה מעביר מול המחשב מ ש ת ל מ י ם י ח ד י ו אל מול יום הדין הגדול ביולי או מה.
אפילו כאן בביצפר אני עדיין כאן יושב ועושה עוד מילים ועוד תרגילים ועוד כל מה שצריך..
וואו.
באמת התמכרות.
ד.
בעיקר הדין של כל העשייה והבום העכשווי הוא ההתרחקות מכולם. והכי עצוב שלי שאין לי זמן לדבר איתך יותר מדי. בא לי, בא לי באמת לברוח מהשגרות האלה לפעמים כדי לפגוש אותך ולהביא לך ורד. בא לי להעלים את הימים האלה ולחזור לחופשת פסח, לא לעשות דבר מלבד להיות איתך, להיות רק איתך, רק שלך.
וזה יקרה, אבל.
זה יקרה.
ואני באמת מתגעגע.
עוד כמה שעות, שוב, ירח שלי.
*.*.*
אהבות עולם,
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
