אני והדחף הזה להתרחק מהציבור כפי שהוא, או משהו בסגנון.
בעצם זה, אמנם, אחד הנושאים שיותר מעסיקים אותי לאחרונה, ההתרחקות המטורפת הזו מהאנשים.
כבר לא מתבייש להודות בזה, למעשה, שאני כמעט ולא יוצא עם אנשים, כמעט ולא רואה אנשים, כמעט ולא מתקשר, לא שואל, לא מתעניין, לא מתחבר, ואיפשהו לא איכפת לי יותר מדי.
אולי זו תולדה.
תולדה של ימים עמוסים בכל טוב, באישה נ פ ל א ה שנותנת לי הכל ואני נותן לה הכל והיא משלימה אותי מכל ומכל, ואולי זה כי כל צורך אחר מושלם אצלי.
כשדיברתי על זה עם סטס הגעתי למסקנה דומה, דהיינו - כל הצרכים הקיימים שלי הושלמו. יש לי אישה אוהבת, להקות פועלות, עבודה קבועה, דירה, וצרכים מנטליים שמשלימים את עצמם תודות למנוי לדבר-מלכות וארון ספרים מכובד. כל צורך אחר שצריך להשלים - משלים את עצמו. אז איפשהו, הרצון הזה לסביבה אנושית מתמסמס.
או זה, או שאני סתם עצלן להזכר ולאזכר קיומם של בני אנוש אחרים.
שוין, איך אומרים. הכל בפנאן.
קיצר, במאי סטס לא בדירה.
אז, בואו או משהו כזה.
ויולי סופסוף אני חוזר לנשום ולחיות יותר נורמלי - לחזור ללמד יותר, לנגן יותר, לעבוד יותר, להרוויח יותר.
יולי/אוגוסט, ג'אי-בלס.
עד אז, אני חופר לפסיכו'. עמכם הסליחה.
או שאולי לא, אבל הק, למה לא.
יאללה, חוזרים לילדים.
ולעובדה המקוללת שעוד אין לי אינטרנט במחשב שלי בדירה, תודות לחוסר זרימה עם הטכנאי שלי.
שזה סיפור בפני עצמו.
הרומן של צרי ואופיר
זה התחיל אי שם, בשלהי 02'. כבר עברו 7 שנים, מה? כן. זו הייתה הפעם הראשונה שהוא נכנס הביתה והביט על הקלידים הקטנים. רצה לקנות אותם. כולה תיקן משהו קטן, לא רציני - בעיית בוט-רגילה שפותרים בשניות. טיפול זול. מאז אופיר הוא הטכנאי הקבוע.
מאז עברו חודשים, שבועות, שבהם הוא ישב שעות על המחשב בנסיון לנקות, לחלץ, לשנות. שעות שביליתי אצלו בבית הגדול והריק בעומר, כשגיליתי שהבת שלו לומדת איתי בשכבה. בסה"כ אדם צעיר, אינטלגנט בטירוף, שנון, עם אחלה טעם במוזיקה. כמויות הפעמים שהוא פשוט עזר לי בטלפון, כמויות הפעמים שהוא פירמט ואחזר, שחזר, הוסיף זכרון, וכרטיסי מסך - איתר לי באגים ופלה שקרים כמוץ מתוך היין, או משהו כזה.
אדם נפלא. לא יקרן מדי. קימבן אותי חושרמוטה בכל מה שהייתי צריך. אפילו היה בדירה הקודמת ברוטנברג, כשהמאורר שלי עשה לי קונצים. החליף, הכל זרם. לא מאוורר בעצם, ספק-כח. מה ההבדל.
אז למדתי ממנו כל מה שהייתי צריך, ועכשיו, הוא בסה"כ צריך להחליף לי כרטיס רשת ולהתקין לי חדש. לא בעייה.
יקרה בקרוב, מה הדאגה.
אז בדיוק בשבועות האחרונים קרה לו משהו, משפחתי. לא נכנס לזה. אז לא יצא לו. אז אני חודש, חודש וקצת בדירה עם מחשב בנשלזונה שאך ורק בזכותו פועל כבר 5-6 שנים כמו ב ו ב ה לחלוטין. אז כמובן, פירמוטים, שינויי כרטיסי קול וזכרון וכד' עברו על הבובה הזו. אין ספק. אבל למי איכפת. הבובה הזו פועלת כמו טויוטה שמנה וטובה. סוחבת ולא גומרת דלק, אוחזת בכביש, עם קיקים סבירים בסופו של יום אבל מסתדרים עם זה, לא צריך הונדה סיוויק, נכון? נכון.
מי היה מאמין שאני אתחיל עם מטאפורות של מכוניות. כנראה שפרוסט לא חלחל עמוק מספיק. שניהם. חה חה, כתיב עברי. מילא.
אז הנה, אני מחכה, ואני אחכה. כי הוא הטכנאי שלי 7 שנים. ואני לא בוגד באנשים שהצילו לי את הדם יותר מדי פעמים. אתם מבינים, אם יש שני דברים שיכולים לגרום לי לקריז זה מחסור במוזיקה או מחסור בmp. למה? כי בשעות הריקות והמתות של היום הם שניהם ממלאים לי את הזמן בדבר הכי עיקרי וחשוב בכל היקום כולו.
מוזיקה.
בלעדיהם, אני גמוז. שלא נדבר על זה שהמחשב הוא שימושי לעוד עשרות דברים, כן? אבל גם בלי אינטרנט אפשר לחיות יפה מאד. ואם צריך, אז יש בביצפר, או במחשב של סטס, או בקהילה, או אצל התלמידים..
יש דברים מדאיגים ומפחידים יותר.
אז אופיר, גם אם זה ייקח שנים, בשביל ההחלפה הכי דבילית בעולם - על הזין שלי. אתה הטכנאי שלי לנצח, כפרה, לא מחליף אותך בעבור שום הון שבעולם.
הייתי ממש רגשן יחסית לטכנאי מחשבים.
אז נסיכה שלי, דעי לך שלמרות שהטכנאי שלי הציל לי את הזמן והחיים הרבה פעמים, אני מאוהב בך יותר ממנו ולא פחות מאשר שאני מאוהב במוזיקה או מה.
הכי בעולם.
ותודה על הכל, מתוקה, הפתיתים שהכנת הם הארוחת צהריים שלי. (ככה זה כשאין זמן לעשות קניות של בנאדם. אבל אל תדאגו, אני מסודר.)
יאללה בלאגן.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
