כשנסענו היום ללוות את הילדים לחזרה שלהם לפני שהם עלו לתורה (בר/בת מצווה לילד המיוחד יחד עם הרב שאני הכי פחות זרמתי איתו בעולם) ראיתי בכניסה לעומר שלט ענקי ובו מצויין שם של חבר מהשכבה שלי (במקרה היה החבר הכי טוב בכיתה ז') שזכה במצטיין הנשיא. -המצטיין נשיא-. חתיכת תואר דגול, הייתי אומר. בואנ'ה, אותו חנון בגודל אצבע שהיה מכור לאחריי ולאחר מכן חייל סדיר בפלס"ר נחל, פתאום מקבל את אחד התארים הגבוהים יותר, או פרסים, או אותות? פייי. דווקא לא קנאה השתלטה - גאווה, גאווה על כך שאני חבר של איש שכזה, שכנראה עשה משהו רציני. ואז נשאלה השאלה הבנאלית - האם טוב שעזבתי את אותו המקום שדווקא היה יכול להביא אותי למקומות כאלו?
האם בחכמה עשיתי?
ואולי הייתי צריך להשאר בחטכ"א, ולהלחם נגד המערכת הרפיטיטיבית, ואולי, אולי לעשות שינוי? הרי דאז התחלתי - שיפרתי את הלוח, הכנסתי ערכי חינוך, השפעתי על כולם יותר לפעול וכמובן חינכתי מוזיקלית וספרותית את קציני הענף, ומה לא. כמובן שגם באופן כללי הייתי חייל צהוב ואיכותי, או איך שלא נקרא לזה. אז איך זה, איך זה שלא נשארתי עוד להלחם?
ובכן, כדי לענות על השאלה הזו היו שני אירועים.
האחד זו ההתמשכות של היום ועל כל המעשים והפעלים שלי עם הילדים שלי, וכל מה שאני עושה להם בד"כ - בין אם זה להוליך את אלו שלא מסוגלים ללכת או לגרום להניח תפילין ולקרב אף אותם לתורה ומעשים טובים, בין אם זה לחנך אותם או לעזור בכך ונטו להיות שם בשבילם. להיות חבר שלהם, אח, אוהב, רע, הכל.
מילא הם.
להלן שיחה שהייתה לי עם פקידה מסויימת בשם מושיק, חבר-או-משהו-כזה ירושלמי, איש טוב שלא מבין שטיפשותו בעצם גילתה לי שוב את האמת שמדי פעם קל כה לשכוח:
- ..אני עדיין לא מבין, צרי, מה הסיפור שלך עם הצבא דאז.
- מזתומרת?
- איך שעזבת אותו.
- למה באמת עזבתי אותו?
- אני לא מבין בעצמי.
- מושיק, הסברתי לך את זה לפחות 20 פעם. אתה יודע טוב מאד מה עשיתי ולמה עזבתי.
- כן, אבל תראה, אני אספר לך סיפור.
- ספר.
- יש לי חבר שהשתחרר לא מזמן.. קיצר התחיל בתור פקיד במחשוב, והפך להיות פקיד של איזה סא"ל. הבנאדם היה חוזר מוצ"שים לבסיס כדי להכין לו"זים, אתה מבין?
- צהוב מת, נו?
- כן! אבל הוא היה כ"כ מאושר מזה.. מזה שהוא נכנס לכך, ולא.. אתה יודע, נשבז כמו כולם וזה.
- והנקודה שלך היא?
- שאם היית לוקח את העבודה שלך יותר בכיף וברצינות היית עוד נהנה מזה. וחבל שלא נשארת.
- מושיק, מה אני עשיתי בצבא אתה יודע?
- נו, היית שם במז"י.
- נכון, ואתה יודע מה התכלית של המדור שלי?
- אז מה אם לא הייתה לו תכלית?
- מה זה אז מה? אז בזבוז של זמן - של המערכת, של המדינה, שלי, של כולם!
- אולי. אבל נקח את זה ככה, אם מישהו מהמשפחה היה מבקש ממך משהו בלי תכלית, לא היית עושה?
- אז אתה מנסה להגיד לי שאני צריך לציית למפקדים עליי בלי לשאול שאלות?
- נו בטח, אתה צריך לחשוב שהמדינה מבקשת ממך את זה.
- לא היא לא. אם היא הייתה מבקשת ממני את זה - אתה יוצא שאתה מצדיק רצח-עם כי מישהו אמר לי, ולמעשה אתה מעודד טוטליטריזם מכל פן ובחינה.
- מה הקשר?
- מה מה הקשר? אם אני אציית לכל שטות שאומרים לי אני אסיים כמו קלגס או רוצח שמנקה ידיו ומאשים אחרים. מה אני, טיפש? באמת חשבת שאני אוכל להמשיך לעשות מעשים מונוטוניים חסרי תכלית לאף אחד, ועוד עם שעות בנסיעות וטחינות דומות לכך? מושיק, יש לך מושג מה אני עושה בכלל?
- נו, אתה עובד עם ילדים, בבית ספר, עם ליקויי למידה.
- לא, מושיק. אני עובד עם פיגור. פיגור בינוני עד עמוק. עם נכויות קשות.
- נו, כן, נכויות וזה, מוגבליות..
- כן. מוגבליות קשות. התקן שלי הוא כזה שבורחים ממנו כל שנה כמה עשרות בנות שירות שבאות לכאן, נשארות יום או יומיים ובורחות כל עוד נפשן בם. ואני ועוד שניים נשארים, כדי לתחזק, להיות הגברים הצעירים של המקום, לתמוך בכולם ולרענן. מה אתה בכלל משווה בין מה שעשיתי שם או הייתי יכול לעשות שם לבין מה שאני עושה היום? תהיה לי בריא מושיק. אני צריך לעזור להם להרים תיקים. ביי אחי.
בדיוק באותו יום, בדיוק באותן שעות, תהיה על "האם הייתי צריך" והתשובה המהירה הטובה ביותר על כך.
פאק, אלוהים כ-זה טוב.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
