פוסט נוסף בנושא - תשובות לשאלות נוספות וכמה תוספות חשובות -
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=37159&blogcode=10875189
*
לפני שכל הדיליטאנטים, הבני תשחורת ושאר העילגים למנהם מגיעים לכאן כדי לשטוח בפניהם את חוויות הטיול שהם עשו וכמה שהם יצאו משם שונים וכמה זה וכמה זה, אני מבקש כמה דברים:
א. הבנת הנקרא, ילדים. רוב הקטע הנ"ל כתוב ב ש א ל ו ת .למה שצרי יכתוב בשאלות? אה! כמובן. זו טכניקה מעצבנת אך יעילה של שאלות נוסח סוקרטס, שמטרתן היחידה היא לעורר ד י ו ן ושאתם תענו לעצמכם על השאלות! אני עניתי על השאלות כמו שאני רציתי לענות עליהם, והגעתי לתשובה האחרונה שבפסקה האחרונה. תענו אחרת, א ח ל ה . תמצאו לנכון שמשהו מ ד ע ת י שגוייה, זה נפלא, אבל הכל בגדר ד י ע ה ולא בגדר קביעת ע ו ב דה !
ב. לא אמרתי במפורש אם בכלל ולא התכוונתי לכך שהמסע מ י ו ת ר . עורכי ישרא' רצו כרגיל לעורר דיון סוער סביב משהו, והצליחו! נפלא, סחה על המניפולציה העיתונאית, חברייא, אבל לא קבעתי כאן שום עובדות, מלבד אלו שאני אשמח אם מישהו יסתור ב א מ ת , ולא את ה ד י ע ה שלי! אם המסע עזר למישהו להרגיש יותר טוב, להבין יותר טוב, להתעמק, לחזור-באמת-שונה או איך שלא תקראו לזה, אני מאושר בשבילכם, באמת, כן ירבו כמוכם בישראל אולי! אזי, התייחסו לפוסט הזה כנקודת מחשבה אחרת וכדיעה, לא בתור עוד פלטפורמה להציג לי את ברבורי השכל הלא אלגנטיים והחסרי רלוונטיות שלכם.
ולכל מי שהבין והפנים שהקטע הוא דעתני בלבד, אמנם חריף ואמנם אפילו פרובוקטבי יש יגידו, ויש לו מה להגיב שהוא מעט יותר מהנוסח הרגיל של "גם אני הייתי שם, וזה לא מה שאתה אומר" - אני ב אמ ת רוצה לשמוע. באמת!
ולכל המתחסדים של "צריך לנסות דברים לפני שמדברים עליהם.." - זה טוב ויפה כשמדובר על דברים זולים, נאמר, חצי ליטר בירה סימפטית, או אולי אפילו לעשות קצת חשיש או מה, אבל מסע שעולה 1400$ עם שכבה לא מגובשת, צוות מורים פתטי במקרה הטוב וצוות הדרכה שידע פחות ממני על אירופה, השואה, הנאציזם, פולין וההיסטוריה שלה - ובכן, לא, אני לא הייתי מתנסה בזה.
הדבר הכי קרוב שאני אעשה, הוא טיול שורשים לטרנסילבניה, מכורת משפחתי ז"ל.
ועכשיו, תהנו. מצטער על הוצאת העצבים, אבל תאמינו לי, זה לא נכתב מעצבים מלאים, אלא מנסיון כלשהו להוריד את רמת הכתיבה שלי כדי שאלו שבאמת החליטו להתעלם מהכתוב והלכו איתי מכות על רעיון לא קשור, יקראו משהו יותר ברמה שלהם. עמכם הסליחה.
אז זהו. הגיע הזמן להתמודד עם זה. לא כתבתי על זה ברצינות מוחלטת מעולם, ואם כן הגיע הזמן שאני אכתוב את זה שוב והפעם אולי אשמור את זה כמו שצריך, יחד עם הלינק בנוגע לפוסט שכתבתי בזמנו על המדיניות שלי על ערבים, שכמובן השתנתה ללא היכר.
אבל זה הצידה.
עכשיו פולין, ואני.
*
אז למה בעצם אני מתנגד למסע לפולין? מה אני מוצא בו כ"כ פגום, או שלילי?
בוא נתחיל מהנחת היסוד.
הלה קובעת כי המסע לפולין הינה המתודה המרכזית להבנת השואה / הוראת השואה / עיסוק בשואה מבחינת משרד החינוך או תנועות הנוער;ובו, בכיתות יא'-יב' בד"כ, נשלחים תלמידי התיכון של מדינת ישראל לפולין ולסביבותיה על מנת לשהות באתרים בהם אחיהם היהודים נרצחו מלפני 60 שנה ויותר. לשהות, להביט, להגות, לבכות ושאר הפעלים היוצאים מכך. זוהי הנחת היסוד.
ישאל האדם האובייקטיבי, אז מה רע לך כ"כ עם זה? ובכן, נורא פשוט. שדבר ראשון, ממתי אני קשור לאתרים הגאוגרפיים, ודבר שני, מי אמר שזה יעיל אם בכלל?
*
תמימי דעים כולנו שהשואה איננה נושא פשוט ואין להתייחס אליו בקלות ראש - כמובן שכמעט ואין דרכים אמיתיות, כביכול, להתמודד איתו כמו שצריך - איך אפשר? אירוע יחידאי בהיסטוריה (ולא, לא הייתה שואה נוספת ולא מתרחשת עתה אחרת, אלו רצחי עם נתעבים, אבל לא שואות), שאין טעם עתה שאפרוש קורותיו, שגם ככה, ארוכות מנשוא. משום מה, מזה כמה וכמה שנים, נהוג שדווקא תיכוניסטים, יעברו קורס כזה או אחר המכין אותם, מאד כביכול, לפגוש באתרים הגאוגרפיים.
אז נתחיל בסיבה הראשונית שלי - גאוגרפיה - מי לעזאזל קבע שהשואה היא עניין גאוגרפי? מי לעזאזל קבע שההזדהות שלי, או ההבנת הנושא האישית שלי, קשורה לזה שאני דווקא נוסע למקומות שבהם סבא וסבתא אבדו את המשפחות שלהם מול העיניים? מי קבע? מי קבע שאני צריך לבוא ולחלוק כבוד אילם לבני-דודים שלי בקברי האחים? למה? דווקא שם אני אבין יותר טוב?
בעצם, למה מדינת ישראל לא משקיעה מאמצים אמיתיים בלגרום לתלמידיה לנסות לחקור באמת את הנושא? או אולי ללמד יותר? מה עם, נאמר, התנדבות חובה לכל תלמיד עם ניצול שואה? עם תרומה אמיתית לאוד המוצל מאש? מה עם כל כך הרבה אופציות אינטילגנטיות יותר בנוגע לגרום לילדים להבין, מאשר לזרוק אותם לקור ולהגיד להם - הביטו בכרי הדשא, כאן נרצחו אבותיכם.
אז נכון, יש גם אתרים כמו מאידנק, שהם לא בדיוק כרי דשא - אבל על כך אביא סיפור ממחיש מעניין. בת דודה שלי כן יצאה למסע, וחזרה, כמובן, עם תמונות מכלאה הקודם של סבתי ז"ל. סבתא הביטה, דפדפה, שמה בצד. צחקה קצת. "אתם יודעים," היא אמרה, "ככה זה לא נראה. יותר מדי דשא. גם פרחים. רגוע, שקט, נראה כמו בית קברות. לא כמו.. כמו."
אז דווקא אני, דור שלישי, צריך להתמודד פנים מול פנים מול הגאוגרפיה, מול האנטישמיות היורקת בפנים, מול הלתת כסף לגויים המטונפים האלה. למה לעזאזל הזלזול הזה? האם באמת כל ילד צריך להביט בערוגות האפר והבגדים והשיערות כדי להזכר - רצחו את אבותיך לפני כמה עשורים? האמנם?
*
מלבד הגאוגרפיה, כדי שמסע יהיה מוצלח הוא זקוק לעוד כל מיני פאקטורים. בוא נזרום על העיקריים, Shall We?
האינדווידואל, הקבוצה, המדריכים, המורים. על הגאוגרפיה דנו כבר.
אז האינדווידואל. זהו נושא שכל אחד שופט כלפי עצמו. אבל כשם שהוא מתעצב ומתבגר בזכות עצמו, הוא זקוק להשפעות השונות - בין השאר מפי חבריו. וכאן נכנס פאקטור הקבוצה.
מי אמר שהקבוצה מגובשת? או מאורגנת? מי אמר שכקבוצה, היא מוכנה לצאת באמת? אולי היא לא פתרה עם עצמה כמה דברים, השאירה אלמנטים פתוחים מדי עם עצמה, ויוצאת לא מגובשת או חסרת בגרות מסויימת כדי להתמודד עם הזוועות אפילו באופן רעיוני?
ומה קורה אם זה באשמת ההנהגה, המדריכים? המורים? - הרי מי הבטיח שהמדריכים איכותיים ? (במקרה של המקיף שלי, אני מבטיח לכם, זה לא היה כך), או שהמורים בכלל גם במצב להדריך? הרי הם מורים. מי אמר שהם בכלל במצב להוביל תלמידים מ ס ע ולא רק חומר לימודי לעוס?
מסע, יקיריי, מסע. שדורש הרבה יותר מהכנה של חצי שנה, אולי אפילו של שנים אם לא של מחזורי חיים. ואתם מטיסים אותם ישר? ככה? סתם?
*
בנוגע אליי, הצטרפו לטיעונים אלו עוד שני טיעונים מרכזיים.
האחד הוא פיננסי. המקיף שלי דרש בערך 1400$. זה הרבה כסף, למסע. הרבה. מאד. לא תודה. אני אעדיף לעשות את זה אולי עם המשפחה, וגם אז, למה דווקא לפולין? למה לא לשורשים שלי? למה לא לברלין, ערש השטן, או בכלל לבוואריה, לראות את מאורת הרשע?
השני הוא בקשתה האישית של סבתא, ניצולה. אל תצאו, היא אמרה לכולנו, אני הייתי שם מספיק זמן בשביל כולכם.
היא הייתה, תאמינו לי.
*
לפני כמה זמן נתקלתי במכתב שאחותי פעם כתבה, על דור שלישי. היא צדקה בכל מילה שם. אבל בעיקר, היא דיברה על היחס הזה לשואה, היחס הזה שמשווה אותה לקב"ה - בהבדל היחיד שהקב"ה, לפי טענת האם והמשפוחה, זקוק לשטוח מספר הסברים.
מכתב שהזכיר את כל הדברים הקטנים, שמבדילים בין מי שהסבא והסבתא שלו ל א היו שם, לבין אלו שכן. שהמספר  ע ב ר בתורשה. שהזכרונות באים יחד עם שירי הילדים והסיפורים העממיים. שהשריטות הקטנות הן ש ג  ר ה. שאם אצל אמא יום השואה היה כל יום, אז אצלנו הוא יהיה כל חודש או שבוע.
שבשלב מסויים אתה מודע לכך - אתה ש ו נ ה מהם, אתה ש ו נ ה ויחד איתך עוד כמה מאות אלפים ש ו נ י ם כאלו, שונים במובן שאין מה לעשות, אף אחד לא יתפוס את זה כמוך. אתה תפחד מזה יותר, תשרט מזה יותר, לפעמים תקח את זה בקלות אבל תשקט, תבכה אחרת, תתפוס את זה אחרת.
אבל אף פעם לא תצטרך להגיד את הקדיש שלך מעל האפר. למעשה זו הצוואה של חלקם. אל תחזרו. תתנו לנו קדיש כאן, תזכרו אותנו אבל בעיקר תלמדו ואל תשכחו מה קרה.
אבל אין שום תועלת, לא לפחות מבחינתי (כ"כ קשה לראות שזו דיעה?), לנסיעה לשם, כדי לראות - ואני בטח ובטח לא מזכיר כאן את השטויות שתיכוניסטים עושים שם, עם חשפניות ואלכוהול ומה לא - אין תועלת כשם שיש בלמידה אמיתית ועשייה אמיתית למען. דגל ישראל מעל אושוויץ לא משנה כל כך, תאמינו לי. דגל ישראל במדינת ישראל - הו - זה כבר משהו קצת יותר משמעותי.
אהבות עולם
צרי.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
